האמונה בנבואה – הטענה שהאל החליט להתגלות לבחיריו ולמסור להם, ודרכם לאדם בכלל ולעם ישראל בפרט, את רצונו בכל עניין ועניין – היא המאפיין התאולוגי החשוב ביותר של המקרא. טענה זו לא רק מהותית לספרות הנבואה המקראית אלא גם עומדת כמרכזה של התורה, ובלעדיה אין להבין כראוי את הסיפור, את החוק, את ההיסטוריוגרפיה ואפילו את ספרות המזמורים. ואולם הנבואה לא הייתה רעיון מופשט אלא אמונה חיה, שנושאיה ומבטאיה בחברה הישראלית היו הנביאים. הספר חוקר את תופעת הנבואה מן הבחינה הפנומנולוגית-היסטורית בניסיון להבין מי היה הנביא הישראלי הקלסי: מה היו חוויותיו ומה הייתה שליחותו הציבורית. מחקר זה הוא המשך לספרו הקודם של המחבר הנבואה הקדומה בישראל , והוא מצביע על המפנה שחל בפעילות הנבואית לאחר תקופת אליהו ואלישע: פניית עורף למיליטנטיות, אי-מעורבות בענייני המדינה והעתקת הפעילות אל המוני העם מתוך מגמה חינוכית המונחית על ידי חזון חברתי מוסרי. תוך שימוש בשיטה הפילולוגית-היסטורית נבחנות בספר פרשיות שבמרכזן התופעה הנבואית או השליחות שנטלו עליהם הנביאים כסנגורים של עמם בפני האל.

This expanded translation of the Hebrew original is a penetrating study of early Hebrew prophecy as portrayed in the Old Testament. Professor Uffenheimer discusses the historical, theological and social aspects of this unique phenomenon, from its beginning to the emergence of classical prophecy in the 8th century BCE – a period stretching from the prophetic leadership of Moses and the charismatic savior-judges, through the court prophets of the United Monarchy, to the militant prophets of the Northern Kingdom, culminating in the internal crisis under Jehu that led to the evolution of classical prophecy. The author draws, on the one hand, upon extra-biblical, Near Eastern material (the Mari documents, Hittie vassal treaties, etc.); on the other, he relies upon inner literary analysis of the biblical sources themselves. Among other things, he contests some of the innovative theories that have been proposed to account biblical prophecy.