הספר אחרון משוררי האלהים עוסק בראשית השירה הדתית המודרנית בארץ ישראל כפי שהשתקפה ביצירתו המוקדמת של יוסף צבי רימון (1889¬-1958), על רקע התהפוכות הרבות שעברו על היישוב היהודי הישן והחדש בעשורים הראשונים למאה העשרים. שלא כשירות אחרות, דתיות ודתיות-למחצה, שעסקו לעתים בעניין הדתי לשם דיון בנושאים אישיים או ציבוריים – העמידה שירת רימון במרכז עולמה בעיקר את האלֹהים והרדיפה אחריו, כמו גם המחאה נגדו. אלֹהיו של רימון לא היה אלֹהים אוניברסלי, דאיסטי או אלֹהי הנשגב. רימון הקדיש את חייו ואת מפעלו הספרותי, על פי עדותו, לאלֹהי ישראל, האל ההיסטורי המיוחד של העם היהודי, על מרחב מסמניו התרבותיים והלאומיים, כפי מעמדו במסורת הדתית. שירתו של רימון מתבססת, ככל שירה דתית גדולה, על טקסטים מגוונים, לעתים מרבדים לשוניים היסטוריים רחוקים. רימון השתמש במקרא, בתלמודים, במדרשים, בשירת ימי הביניים והפילוסופיה היהודית, בקבלה, בחסידות, בלשון ההשכלה ובספרות העברית המודרנית. השימוש בטקסטים אלו אינו חיצוני או אקראי, אלא שימוש מושכל של אדם שהכיר לפנַי ולפנים את הספרויות הללו ונהג כלפיהן יחס של קדושה דתית. משום כך, יש להיאזר בסבלנות בעת הקריאה; היא תשתלם. שירה מעין זו דורשת זמן כדי לחלץ מתוכה, רובד אחר רובד, את מכלול המשמעויות האצורות בה. קריאה בשירי רימון משולה למסע בזמן, שבו נגלים לקורא עולמות חבויים, שדורות שלמים עסקו בהם באהבה וביראה עד שהותכו יחד על ידי המשורר בשיריו.