באחד משיעוריו סיפר ישעיהו ליבוביץ לתלמידיו: “כאשר נפגשתי ברחוב בש”י עגנון הוא תפס אותי ושאלני בזו הלשון: “אמור לי, ישעיה, מהו הדבר אשר שבר את הכוח העצום אשר היה לתורה בעם ישראל במשך כל הדורות?” … אמרתי לו לעגנון: … “כוחה של התורה בעם ישראל נשבר, משהפכה התורה לתלמוד-תורה!” … מששמע את תשובתי קיבל אותה ממש בהתלהבות” (שיחות על ‘שמונה פרקים’, עמ’ 14)”. האמנם צדק ליבוביץ בשיפוטו לרעה את המהפכה הזו שיצרה את ‘חברת הלומדים’? לימוד התורה כדרך חיים המיועדת לרבים, החל בחברה הליטאית בתחילת המאה ה-19, כמענה לחסידות. ישיבת וולוז’ין, בישרה את תחילתו של עידן חדש ביחס לערך זה. במאה ה-20 דרך זו התפשטה לכל הקבוצות האורתודוכסיות כתגובה להשכלה, לחילון ולציונות. גם נשים הצטרפו למגמה זו. ד”ר חנה קהת, צמחה בתוך מורשת ליטאית בתקופה בה התרחשו תהליכים של התרחבות האידאה הזו. קבוצות נוספות הצטרפו למעגלי לימוד התורה. בתנועת החסידות גם כן קמו ישיבות למדניות לתפארת. בתנועה הציונית-דתית, שחרטה על דגלה את שילוב חיי התורה עם חיי העבודה, הופיעו ישיבות גבוהות וישיבות הסדר. נשים החלו ללמוד תורה באופן שיטתי משנות השמונים של ה-20. מדרשות הנשים ערערו את ההגמוניה של הקהילה הלמדנית הליטאית, והן הרחיבו את המנעד של אופי הלומדים ומגמתם. ספר זה מסכם מסע מחקרי ארוך שנים בהגות היהודית העוסקת באידאה של לימוד התורה בעידן המודרני, בתמורות שחלו בה בתוך הקבוצות השונות באורתודוכסיה, בשיטות השונות שהתפתחו בעקבותיהן, ובזיקות ההיסטוריות והחברתיות של האידיאה הזו למציאות ימינו.