לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

עשרות אלפי אינטלקטואלים – פליטים, עקורים, מהגרים מרצון ושליחים – עזבו בעת החדשה את מולדתם ועברו לארצות אחרות באירופה ומעבר לים. בפנורמה חובקת-עולם מתאר פיטר ברק את הדמויות החשובות בגלי ההגירה הגדולים מאז המאה החמש-עשרה: החל ביוונים שהגיעו לאיטליה בעקבות כיבושה של ביזנטיון על ידי העות'מאנים וכלה בנמלטים מפני הבולשביקים, הפאשיסטים והנאצים במאה העשרים. ההגירות בעת החדשה המוקדמת היו ברובן מטעמי דת – כך, למשל, היהודים והמוריסקוס מחצי האי האיברי, ההוגנוטים (הקלוויניסטים הצרפתים) בעקבות ביטול אדיקט נאנט, וקתולים מארצות פרוטסטנטיות. במאות התשע-עשרה והעשרים, לעומת זאת, ההגירות היו בעיקרן בגלל רדיפות גזעניות ומסיבות פוליטיות ואידאולוגיות. הספר גולים ומהגרים בתולדות הידע מבהיר את הקשיים של המלומדים להשתלב בארצות המארחות ואת הבחירה בין היטמעות לבין הסתגרות בקהילת הגולים. אבל בעיקר הוא בא להצביע על התרומה העצומה של גולים ומהגרים ליצירת ידע חדש ולהפצתו, לא רק בארצות הגירה כמו ארצות הברית וישראל, אלא בעולם כולו – מסין במזרח ועד ברזיל במערב. ברק דן במיוחד בתרומתם של מלומדים במדעי הרוח והחברה: היסטוריונים, חוקרי תולדות האמנות והספרות, פילוסופים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. מלבד אקדמאים שהצליחו להשתלב באוניברסיטאות במדינות המארחות, היו גם מתווכי תרבות אחרים: מדפיסים ומוציאים לאור, מתרגמים, סוחרים שהשתקעו לשנים ארוכות בארצות רחוקות, מיסיונרים ומלומדים שהוזמנו אל חצרות שליטים שביקשו לקדם את מדינתם אל המודרניות. על הנזק שהסבה "בריחת המוחות" מארצות המוצא האפילו הרווחים שהפיק עולם הידע בכללו: שחרור מפרובינציאליות, גישור על מסורות, הפריה הדדית. הסקירה המפורטת בספרו של פיטר ברק, שנכתב בשנת 2015 בין היתר כאזהרה מפני הברקזיט (היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי), נועדה להעביר מסר חשוב מאוד גם לימינו: קליטת מהגרים ופליטים מעשירה את התרבות המקומית והעולמית והיא התרופה העיקרית נגד דלדול הרוח וצרות אופקים.

פולה פרדריקסן, מראשי חוקרות וחוקרי הברית החדשה ותולדות הנצרות הקדומה בעולם כיום, משחזרת את ארבעים שנות קיומה של קהילת חסידי ישו: מראשיתה האופטימית עם ישו בפסח בירושלים ועד שהתפשטה והגיעה לרומא. התנועה של ישו גדלה ופרחה בעשורים הללו. חברי התנועה עצמם היו מופתעים מההצלחה, ולמעשה לא ידעו איך לעכל אותה. מה אמורים לעשות חברי הקהילה בירושלים בשעה שהם מצפים לשובו של המשיח? האם עליהם להפיץ איזה מסר? אילו קשרים יש לשמור עם קבוצות הלוויין שלה בתפוצות? איך אמורים להשתלב בה גויים שעזבו את הפגאניות? ושאלת המפתח: איך יכולה תנועה שכל הווייתה תלויה באמונה שהעולם ניצב על סף אחרית הימים להתגבש כקהילה יציבה? פטרוס, יעקב ויוחנן פאולוס כולם היו יהודים, גם אם אנו רגילים לזהותם עם "מקורות הנצרות". הזיהוי שלנו מושפע מהידיעה שהם הביאו במעשיהם לייסוד הקהילה הדתית הזאת, שרוב החברים בה היו גויים, אלא שהם עדיין לא ידעו זאת. כשהנוצרים היו יהודים הוא סיפורה של אותה קהילה שבין ירושלים לרומא. במחקריה הקודמים עסקה פרדריקסן בשינוי שחל בייצוגים של ישו – מהנביא היהודי האפוקליפטי שהיה בחייו למשיח האלוהי שנהיה לאחר מותו. גם הספר הזה הוא קריאה מחודשת במקורות המכוננים של הנצרות באופן שמדגיש את זהותן היהודית המובהקת של כל דמויות המפתח בראשית הנצרות.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.