רובדי הסיפורים המקראיים עשירים ואינם פשוטים ותמימים כפי שהם נראים. נדרשים מאמץ וידע כדי לתפוס את המסרים הרבים שסופרי המקרא ביקשו להציג. חקר המקרא מתמקד בחשיפת האמצעים והתחבולות הספרותיים שבהם השתמשו כותבי הסיפורים המקראיים כדי להעביר לקוראים מסרים בלי שנכתבו במפורש. ספר זה אוסף ופורס אמצעים ותחבולות אלה.

דמותו של דוד היא מן הבולטות במקרא, אם לא הבולטת שבהן. מרכזיותו של דוד באה לידי ביטוי בספר שמואל, במזמורי תהילים ובספר דברי־הימים. דוד זכה לברית עולם עם אלוהים, וביתו הפך לבית מלוכה בישראל אף מעבר לאופק ההיסטורי. הספר הולך בעקבות אסכולת “חקר המוטיבים”. נושאי המוטיבים הם מילים מנחות, ביטויים ושימושי לשון, הנושאים רעיונות היוצרים קשר של משמעות מעבר להופעה המקומית שלהם. חז”ל חשו בתופעה, וייחסו חשיבות רבה למילה הכתובה, למיקומה, ולנרמז מכך במשמעות ובכוונה. הקשר המוטיבי מלמד על השפעתו של דוד בעיצוב המקרא, ובעיקר בעיצוב הביוגרפיה של אברהם. כך הדגישו סופרי המקרא את הקשר של אבי האומה עם אבי שושלת המלוכה בישראל, ואת חשיבותם של אישים אלה. חלקו השני של הספר הוא מחקר על סיפור “פילגש בגבעה” (שופטים י”ט-כ”א), וקובע בנחרצוּת כי הסיפור נכתב בימי דוד (ולא בתקופת השופטים) על־ידי אוהדי דוד, כביטוי מוחץ במאבק בין בית שאול לבית דוד. מסתבר כי סיפור הפילגש שאוב ממספר סיפורים במקרא, ומטרתו היא ליצור אי־לגיטימיות של שאול כמלך ושל שבט בנימין.