המחבר הנו חתן פרס שזר לתולדות ישראל לשנת תשס"ה. בספר זה המחבר פורס את דרכו המדינית של יהודה ליב מאגנס, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בטרם קום המדינה. מאגנס היה פציפיסט פעיל בארצות הברית עוד במלחמת העולם הראשונה והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם היה נר לרגליו. הוא היה מקורב לאגודת 'ברית שלום' שחתרה למדינה דו-לאומית, אף שלא נמנה עם חבריה, ועם התפוררותה ביקש להקים גוף חדש שבמסגרתו יוכלו לבוא לידי ביטוי דעותיו הפציפיסטיות הייחודיות. אגודת 'איחוד' החדשה שהקים בשנת תש"ב נתמכה על ידי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים, בהם מרטין בובר וארנסט סימון, אשר ביקשו להיות מוכיחים בשער ולהפיץ את משנתם בציבור הציוני ולא לתפקד כמפלגה פוליטית. מאגנס צידד תחילה במעמד של מיעוט לאומי אוטונומי ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך בשל לחץ כבד מצד הציונות הממוסדת, ובייחוד בעקבות השואה, עבר לתמוך בשוויון מספרי בין היהודים לערבים בגודל האוכלוסייה ובייצוג במוסדות השלטון. דבקותו במדינה דו-לאומית גברה לנוכח ההסלמה ביחסי שני העמים: הוא חרד מפני מלחמה מתמדת שתפרוץ עם הקמת מדינה יהודית ותגרום שהעם היהודי יחיה בארצו על חרבו, בניגוד לפסוק מספר זכריה שחרת על דגלו - 'לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי'. מאגנס נאלץ להכיר בכישלון דרכו הפוליטית לאחר החלטת החלוקה באו"ם, ואולם עד סוף ימיו דבק באמונתו שקונפדרציה בין שני העמים אפשרית.