Leon Roth (1896–1963) was the first Professor of Philosophy at the Hebrew University of Jerusalem. He saw it as his purpose to encourage his students to think, and to think about their Judaism. Typical of his approach is the question with which this selection of essays opens: in what sense, asks Roth, can we talk about Jewish philosophy, and what can we expect to find if we look for it? Defining philosophy as ‘the search, through thought, for the permanent’, Roth argues that in order to say whether there is a truly Jewish philosophy one has to ‘rethink fundamentals’ those elements in our lives, in history, in nature which appear to be not incidental and trivial but basic. The twelve elegantly written essays published here represent a selection of Roth’s explorations of various aspects of his theme. The title essay ends with the contention that Judaism must be seen as the classic expression of monotheism; as the antithesis of myth; and as the essence of ethics and morality. The emphasis that Roth placed on ethics as the essence of Judaism was not merely theoretical: in 1951 he resigned from the Hebrew University and left Israel in response to what he perceived as the betrayal of Jewish ethics by the rulers of the newly established State of Israel. Edward Ullendorff's Foreword, based on long years of personal acquaintance, is an appreciation of Roth’s singular personality, grace, and moral stature, and of his devotion to an interpretation of Judaism that is rational and humane. A complete bibliography of Roth's writings, compiled by Raphael Loewe, rounds out the picture of the man and his achievements.

המהדורה המקורית של ספר זה ראתה אור בשנת 1931. ב-1997 יצאה מהדורה שלישית מתוקנת ומעובדת על-ידי אלחנן יקירה. "בתקופה שלפני קאנט... מצאה המגמה לקראת האינדיבידואליות את ביטויה החזק ביותר בתורתו של לייבניץ. לייבניץ הוא הפילוסוף בעל ההשפעה הגדולה ביותר במפנה בין המאה הי"ז לבין המאה הי"ח... במבחר זה מופיעים כמה מספריו הפילוסופיים העיקריים." - שמואל הוגו ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "שני מאמריו משנת 1714 [שמופיעים בין היתר כאן] פורשים בפני הקורא ראייה סינופטית כוללת של הפילוסופיה של לייבניץ." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה' ניו יורק - לונדון "הפילוסופיה של לייבניץ... ומקומו בתולדות האידיאות לא הובנו עד כה לחלוטין. דבר זה נבע במידה מסוימת מפאת גדולתו האינטלקטואלית המוחלטת..." - ברטרנד ראסל במאמרו על לייבניץ משנת 1903 בכתב-העת Mind כרך XII

המאמרים המובאים בספר זה נכתבו בתקופה של ארבעים שנה בקירוב, חלקם בעברית וחלקם באנגלית. בהצטרפותם הם מעלים את עיקרי רוחו והשקפת עולמו של רות. נקודת המוצא להשקפה זו היא התחקות על מהותה של הדת, בייחוד כפי שבאה לידי ביטוי בדת היהודית; המשכה - בגילוי השתמעויותיה של תפישה דתית זו לגבי תחומי ניסיון אנושיים שונים, בהם פועלים מכוחה ערכי יסוד של האדם הנותנים כיוון לחייו של היחיד; סופה - בקריאה ליחיד לעשות את אשר מוטל עליו - להתחנך ולהשתלם תמיד. נקודת המוצא היא הדת, ונקודת הסיום היא החינוך.

"אין מדע קשה כמדע זה שלתוכו אנו נכנסים בהרצאותינו אלו. כדאי לעמוד על מהותו של קושי זה. יותר משהוא נובע מתוך הסיבוך של הענין הנידון בו, הוא נובע מתוך יחסנו אליו. כל המדעים יש בהם אולי אותן האפשרויות, בערך, של עיון רחב וניתוח דק. יחידה היא תורת-ההגיון במדת הקושי שיש ללומדיה להשאר בטוחים שכדאי להשתמש בהשקפותיה. רוב המדעים האחרים, ובכלל זה גם מדעי הפילוסופיה, מעוררים אותנו בכל רגע לחוש דברים חדשים, להסתכל בהם, להתעניין בהם כדרך בני-אדם. הבא ללמוד מוטל עליו לבתר בעלי חיים, לנתח צמחים, לטפל במכשירים מחוכמים ונפלאים המצריכים זהירות וזריזות-ידים; להכיר לדעת את דברי ימי העמים, את התהוות העולמות, כל מיני השערות מופלאות וחדשות על מהות החלל; לחקור את משלוח ידם ואת מצבם החמרי של המעמדות השונים בקרב האנושות בימינו. והדברים החדשים האלה, גרויים אלה שבתחושה או שבצרכים מעשיים, הם הם המושכים אותנו בלי שנרגיש בדבר, ומהם יונק חשקנו לנתח ולצרף צירוף שלם, ככל מה שדורש השכל העיוני, את הדברים החדשים הפוגעים בנו בלי הרף". (מתוך ההרצאה הראשונה: הבעיה של תורת-ההגיון )

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

'אריסטו, בדומה לאפלטון ולהוגי יוון האחרים, ראה בפוליטיקה את הנושא החשוב מכולם [...] לכתביו הפוליטיים רקע מרשים במיוחד הקשור בניסיונו המאלף כחונכו של אלכסנדר הגדול [...] לדידו של אריסטו הפוליטיקה היא אותו חלק של האתיקה הדן בבני אדם בקבוצות. לקבוצות אחדות מטרות מוגבלות, אולם ה"פוליס" או הקבוצה ה"פוליטית" היא זו שתכליותיה חופפות את תכלית חיי האדם. האדם הוא "חיה פוליטית", דהיינו מטבעו הוא מייסדן של קבוצות פוליטיות. עקרונות אלה מקבלים את ביסוסם בחיבור שלפנינו.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 'אחת הבקורות המפורסמות של אריסטו על אפלטון מוסבת על דעותיו המדיניות ומופיעה בפוליטיקה ב' להלן [...] בשביל אריסטו הפרט הוא הכל והוא שמתארגן בארגונים שעולים בדרגות השלמות עד שמופיעה צורת הארגון המקיף המספק את צרכיו כולם. עיני אפלטון נשואות לחזיון המדינה האחידה, ואחידות זו אוכלת את אזרחיה. בעיני אריסטו אין המדינה אלא צירוף של אזרחיה על בתיהם ומשפחותיהם וכפריהם.' ח"י רות, מורה-דרך בפילוסופיה היונית , ירושלים 1960

"השכל הישר הוא הדבר שנפל בחלקם של בני־האדם במידה שווה ביותר; שהרי כל אחד חושב שהוא מחונן בו במידה גדולה כל־כך, עד שאפילו האנשים שקשה ביותר לספק את דרישותיהם בכל דבר אחר, אין דרכם לרצות ממנו מנה יפה יותר מזו שכבר היא נמצאת בידם... מאחר שהיינו כולנו ילדים קודם שנעשינו אנשים, ומאחר שבמשך זמן מרובה הדריכונו נטיותינו ומורינו, וגם התנגדו לעתים קרובות אלה לאלה, ולא תמיד יעצונו... את העצה הנבונה ביותר, על־כן כמעט מן הנמנע הוא שיהיו משפטינו מזוקקים ומוצקים באותה מידה שצריכים היו להיות אילו היינו יכולים להשתמש בשכלנו שימוש שלם מיום הולדנו, ואילו היינו שומעים תמיד אך ורק בקולו." על המיתודה , חלק א "מעין מתגבר של מחשבות פוריות ואינו דומה מי שקורא בו מאה פעם למי שקורא בו מאה פעמים ואחת." ח"י רות, מורה דרך בפילוסופיה החדשה דיקרט מאמין בכוחו. הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי־שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... דיקרט מכריז על שלטון בלתי־מוגבל של השכל. אך לשם כך הכרח הוא שהחוקר ישתמש בכלי כל־יכול זה שבידנו בתבונה קפדנית." ש"ה ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה

"ספר 'מלות ההגיון' הוא היצירה הקדומה ביותר של הרמב"ם [שנכתבה] כשהיה כנראה בן שש-עשרה... הספר בתרגומו של אבן-תבון... השפיע על המסורת הלשונית שלנו... המונחים של תורת ההגיון האריסטוטלית בעברית... לא הצטמצמו בתוך תחומה הצר של תורת ההגיון. הם חדרו לתוך תוכם של כל המדעים ומלאו את כל ענפי המחשבה. [ואכן] ספרנו מילא תפקיד חשוב ביותר בקביעת הלשון כפי שמעידות הוצאותיו המרובות ופירושיו השונים, מעצם הזמן שבו ניתרגם לעברית." ח"י רות, 'דברי פתיחה' הושווה עם קטעי כתב-היד של המקור הערבי ע"י: ד"צ בנעט

ברטרנרד ראסל, הפילוסוף, המתמטיקאי וההוגה החברתי הבריטי מן הידועים ביותר במאה העשרים מבקש בספרון קצר אך בהיר זה משנת 1912 לענות על השאלה מהי פילוסופיה בדרך שונה מזאת של חיבורו הידוע האחר, 'תולדות הפילוסופיה המערבית'. אם בחיבור ההוא נקט ראסל גישה היסטוריציסטית ועקב באופן לינארי אחרי התפתחותה של הפילוסופיה במערב מראשיתה, הרי שבחיבור הזה הוא מנסה לייחד את הפילוסופיה משאר תחומי רוח האדם באמצעות ציון הבעיות הייחודיות שבהן מתחבטת הפילוסופיה מראשיתה ובעיקר בזמננו. כעדותו ב"הקדמה", בעמודים שלפנינו ראסל הגביל את עצמו "בעיקר בבעיות הפילוסופיה שאפשר לומר משהו חיובי ובונה, שכן נראה <לו> שלביקורת שלילית בלבד אין מקום כאן". מכאן שהחיבור שלפנינו לוקה בבחירה סלקטיבית משהו של הסוגיות הנידונות בפילוסופיה, ואולם כל חיבור העוסק בתולדות הפילוסופיה או במבחר נושאיה אינו יכול שלא ללקות בהעדפות סובייקטיביות של בחירה, מיון והצגת הדברים. כל עיסוק בתולדות הפילוסופיה או בסוגיות המרכזיות שלה מניח אפוא פילוסופיה לעצמה. על הפן הסובייקטיבי מפצה כאן הצגת הדברים הבהירה והקולחת, שאינה מחייבת ידיעה מוקדמת של הפילוסופיה או עיסוק קודם בה. לכן חיבור זה מתאים לכל מי שמבקש לטעום לראשונה מפרותיה החכמים של הפילוסופיה, שאצל ראסל נודעה לה תמיד משמעותה הראשונה שאין לה תחליף: אהבת החכמה לשמה. ולכן יאה לחיבור זה ההגדרה הידועה שראסל הגדיר את הפילוסופיה: "הרפתקת הרוח היחידה הנעשית לשמה בלבד".

הספר שלפנינו, י"א למטפיסיקה, נראה שהוא (מלבד פרק ח' שבו), פרי קדום בערך של מחשבתו של אריסטו, והוא מכיל כשהוא לעצמו שיטה מטפיסית שלמה המקיפה את כל המציאות. התפתחות הרעיונות מבוארת די צורכה בסיכומים שנוספו בראש כל פרק ופרק, ויראה הקורא שהשאלות שמטפל בהן המחבר הן שונות ורחבות למדי; אולם, מלבד פרק ח' הנזכר, ההשקפה הכללית היא אחדותית. המחשבה מוסבת על שתי הבעיות העתיקות של הפילוסופיה היוונית, שאלת העצם שהוא יסוד האחדות והקביעות בעולם, ושאלת התנועה שהיא יסוד הריבוי והשוניות. אולם מראה אריסטו שאינן מתנגדות זו לזו, כמו שאפשר היה לחשוב מההסתכלות בשיטותיהם של פרמנידס והירקליטוס, אלא מתאחדות במושג העצם העליון המניע את העולם השפל מבלי להיות עצמו מונע. מצד הסגנון תופס הספר שלנו מקום מיוחד אפילו בתוך "הכתבים" של אריסטו. אם ה"ספרים" האחרים הנקראים על שמו הן רשימות הרצאותיו שעבד והוציא לאור תלמיד (או תלמידים) מתלמידיו, בספר י"א זה של המטפיסיקה נראה שיש לנו לא רשימותיו המעובדות של תלמיד אלא רשימותיו הבלתי-מעובדות של הרב, כלומר, ראשי פרקים בעלמא ששימשו זיכרון דברים למרצה. ואולם רשימות אלו ובצורתן עלובה זו - המילים הבודדות, המשפטים המרוסקים, הסעיפים הקטועים והמופרכים - היו בעלות השפעה מאין כמוה במחשבה האנושית. דעתו של אריסטו על האלוה יצרה ממש את התיאולוגיה המסורתית, והפילוסופיה של ימי הביניים, והפילוסופיה היהודית בכלל, אינה אלא פירוש לדעה זו. אך חשיבותו של הספר שלפנינו אינה היסטורית בלבד. רעיונו המרכזי של תלות הכל באלהים, תלות כעין תלות ה"אוהב בנאהב", נשאר אחד החזיונות המלהיבים ביותר במחשבה האנושית. אם גם בימינו, כמו בימיו של אריסטו, "הייתה הפילוסופיה למתמטיקה" בעיני חוקרים רבים, טוב לזכות שיש גם שחושבים שסוד העולם אינו במספרים או בנוסחאות, אלא בשאיפתו של הטבע להוציא את האלהי הטמון בו מהכוח אל הפועל שהיא השאיפה של הבלתי-שלם להידמות לשלם. (מתוך הקדמת המתרגם)