מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון. עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להִכנע לקרבניות? איך למזג את “האחריות לזכור” ב”לזכור באחריות”? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה”התכנסות ליום השואה”, אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן. ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.

כתב הגנת השיר, כל כמה זמן ישנו אותו רצון לרושמו, לא שהשיר צריך (זה ברור) אלא אנו חייבים. מחוייבי מצווה שנקבעה על סמך השנים. על עצם העיסוק לשם מה שואלים, פס-קול זה שבַּראש המלווה את כל המערכת אני-אדם. ראִיה כמעט ללא הפסק, שמיעה בשצף רצף, נגיעה כוללת גם אצבע באצבע של יד אחת, גלגל עונות שמריחים (א' דראש חודש תמוז לתפארת הקו מהירוק עדיין אל ההצהבה עדי קש), טעמים שבפה גם ללא מאכל. מה שכחתי כאן למנות. אלו מנת הכלל. אך לנו המציינים, הרושמים, המלקטים, אוהבי הנייר לשמו, רצוי בין פיסקה לפיסקה חשבון-נפש. אלא השירה לא רק עברית היא, היא כוללנית. כפי ש"עברית" אומרים, יש גם אחרת הקיימת לצידה, לפניה, אחריה. כל הכתובות דוברות. המשורר בעל-מזג, בזה שהוא חי את שלו, חי את כולן. כמו כן כל הצורות, האחיות למקצוע, מכתיבות את רישומן בגדול. חלק יש להן בשירה, והן הן נציגות השירה. מותר גם להגיד, השירה עצמה. מעשרות קָצידוֹת שכתבתי בהתרוממות עצם החיקוי אחר קריאה ממושכה (דרך תרגומים רבים) בקצידות הזהב, בחרתי כאן רק כמה כדי לתת תירוץ לי ולצבי טולקובסקי לעבוד שוב יחד. ה.ש.

שיר הפתיחה, "מי מפחד מירושלים", נכתב בלב האינתיפדה בחוף תל-אביב, עיר הולדתי. ממנו נראתה עיר בחירתי, ירושלים, רחוקה בהרבה מהמרחק, שבימי חורף בהירים ניתן לחצות במבט אחד מקידמת ההר לשפלה. ירושלים היתה לי מקום התשוקה, ומלאת סתירות. מקום של חצית גבולות, ממשיים ותודעתיים. מקום בו הקונקרטי, החושני, הגס והמחוספס מקבלים צל אחר בהתחככות הליבידיאנית שבין חילול ואמונה. מקום בו שב ונחשף הארוס שבמקור השפה. המבט מתוכה הוליך אל עקבות שבעמק יזרעאל, בתל-אביב, במדבר, ואל עמק המצלבה, בו גם בלב האיבה חיו הפרחים את זמן העונות. אך מעבר להיסטוריה הטעונה, ירושלים הינה קריאת כיוון. שם להתכוונות. יחס אחר למקום, לזמן, ומסע נמשך אל רב הקוליות שבשפה ואל רב השכבתיות הייחודית של העברית. חלק משירי "אמרה ירושלים" נכתבו תוך כדי הליכה בנוף. חלקם נכתבו כמתוך הכתבה (החל מ"פי השפה"). קול אחר דיבר מתוכם, מעבר לאני, וקרוב לגוף. הוא הכתיב טון ולשון, ותבע את הרחבת השיר למזמור. שיחתי האמנותית עם אורנה מילוא נמשכת מנעורינו. שתינו בחרנו להתיישב בירושלים, ולאורך השנים שיתפנו פעולה ביצירת תיאטרון ניסיוני, במיצבים, ובחללי הסטודיו של אורנה כתבתי כמה משירַי בלילות של "כתיבה-ציור". שיחתנו נמשכת בסדרת הרישומים והתחריטים שיצרה אורנה מילוא לספר, ולספר-האמן, היוצא במקביל ב"סדנת ההדפס, ירושלים". הכתיבה "מכיוון ירושלים" הובילה אותי גם להקמת סדרת דברי-ם. מ.ג.