"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא. איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

הנביא יחזקאל לא נזכר מחוץ לספרו אף לא פעם אחת. ספר יחזקאל כמעט ונגנז על ידי קדמונים, לולא שהצילו חנניה בן חזקיה (ראשית מאה א' לסה"נ). אולם גם האיש גם ספרו לא נעדרו מזיכרונם של ישראל, ומאז סוף ימיה של הספרות המקראית (בראשית ימי בית שני) ניכרה השפעתו של ספר יחזקאל, אם בגלוי אם בסמוי. מראות האלוהים שחזה בבבל שבו לבם של מיסטיקנים, חזון העצמות היבשות היווה מאיץ לרעיון תחיית המתים, וחלוקת הארץ לשבטים פרנסה את החולמים על חזרת עם ישראל כולו לארצו. אף המחקר המודרני הרבה להתעניין בספר; באיש ובספרו: באיש דווקא משום מוזרות מעשיו ודמיונו חסר הגבולות משום שחברו בו נבואה וחוק, חזונות על טבעיים ומפרט טכני של בית האלוהים. יחזקאל מכיר מסורות ישראליות קדומות, אך משתמש ברכיביהן ליצירת עולם חדש השונה בעקרונותיו ובסדריו מהעולם שחרב. זו אף זו. מצד אחד יחזקאל נאבק בהתבוללות הגולים בסביבתם הזרה, אולם מצד שני אין הוא מנותק מהתרבות הבבלית, וזו משוקעת רבות, בלשונו, בדימויו וברעיונותיו. ומעל לכל, נראה כי יחזקאל מציג בפני הגולים העומדים לשוב לארצם אתגר של 'תורה חדשה', על כל המשתמע מכך. (מתוך הקדמת המחבר)

בצד התרגום הארמי הרשמי לנביאים, המכונה 'תרגום יונתן', הילכו בקהילות ישראל תרגומים ארמיים נוספים. תרגומים אלה, המצויים רובם ככולם בכתבי יד, מכונים במחקר המודרני 'תוספתות תרגום', באשר יש בחלקם הרחבות מדרשיות. מקורן של 'תוספתות התרגום' עמום: אפשר שהן חלק מתרגום ארצישראלי שלם לנביאים, ואפשר שהם תרגומים לפרקי הפטרה בלבד. הספר מכיל אוסף של מאה וחמישים קטעים, בעלי אופי דיאלקטי מגוון, שנתלקטו מתוך למעלה ממאה כתבי-יד ודפוסים ראשונים.