"...עד הצהריים ישנתי. העור שלי עדיין ספוג בריח שלה. שינה נעימה ישנתי. היא בעבודה ותחזור רק בעוד שעתיים. מספיק זמן לסיבוב שקיעה קליל ורגוע ולהכנת ארוחת ערב. חבשתי כובע, כפפות היו לי בכיס המעיל, וככה, במכנסי הטרנינג ובגרביים יצאתי מהחלון החוצה. התרוממות קלה וריחוף מפותל החוצה ולמעלה. נזהר מקצה המרזב שבולט מפינת הגג. פעם נתפס בו הצעיף ולרגע מבהיל נמצאתי קשור בצווארי לגג כשהרגליים מתנופפות אל על. היה מביך. רצועה, קולר ויצור מתנפנף, נחנק ומפרפר חסר ישע. אבל למדתי מזה לא למהר כשיוצאים. או בניסוח אחר: מה שמתעלמים ממנו במוקדם או במאוחר יאחז בצווארך." פרקים שכל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו, נרקמים יחד לסוג חדש של רומן אוטוביוגרפי, שיש בו מסע מן החיים אל המוות ובחזרה. שכונת פלורנטין התל אביבית הופכת למיקרוקוסמוס שההתרחשות בו נעה מן היומיומי המציאותי למופלא ולסוריאליסטי, משוכני מדרכות למלאכים מבקרים במרפסת. בתוך ההוויה העירונית העכשווית נטועות במפתיע, אך בטבעיות גמורה, אפיזודות מעיירה יהודית בדויה, היוצרות קוקטייל עברי עז ולא-צפוי, דרום תל אביב – מזרח אירופה, ועל הכל נסוך מבט מלא הומור וחמלה, שיש בו גם התרסה נגד העריצות הקפיטליסטית וערעור של המובן מאליו.