מי מאתנו, בוודאי כאשר היינו ילדים, לא חלם על מסע ברחבי הים ואל ארצות לא נודעות? ולמי מאתנו, בוודאי בתקופת ההתבגרות, לא היו רגעים שבהם ייחל להתרחק מכל הלחצים והציפיות של משפחה וחברה, ולהגיע למקום שבו יבנה את נווה המדבר הפרטי שלו? אבל מי מאתנו גם לא חרד מפני מצב שבו ימצא את עצמו רחוק מכל היקר והמוכר? בגרעין הסיפור של רובינזון קרוזו (1719), מאבות הרומן האירופי, הצליח דניאל דפו (1660-1731) לגעת בחלום שהוא גם הסיוט של כל אחד מאיתנו ולגולל סיפור מרתק, גדוש מתח ותהפוכות. הדחף להימלט מגורלו של סוחר בורגני אנגלי שהועיד לו אביו, הביא את רובינזון קרוזו אל חופיו של אי נידח. על אי זה הוא מצליח לא רק לשרוד, אלא גם לפרוץ ולגדול: לצוד, לבנות בית, כלים ורהיטים, לביית חיות, לגדל תבואה, להגדיל את היקף משק ביתו ואת תוצרתו, ובהמשך אף להשתמש בשירותיו של פריידי, היליד בן העולם החוץ אירופאי, ה"פרימיטיבי", להעצמת "ממלכתו". קרוזו מיישם אפוא בשקידה על האי הנידח, סמל הטבע הפראי, את עקרונותיה של החברה הבורגנית שבה מרד. סיפורו של קרוזו, שהיה לשם נרדף לקיומו של האדם המנותק מהחברה, מתברר, באופן פרדוקסי, כסיפורו של האדם החברתי. לספר נוספה אחרית דבר מאת פרופ' דוד פישלוב מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

"חורשלילה" פורסם ב-1937 והוכר מיד כיצירת מופת ומן הרומנים החשובים של המאה העשרים.. בפרוזה מורכבת, דחוסה ומהממת ביופיה משרטטת בארנס את חיי גיבוריה: רובין ווט, האמריקנית המיסתורית; בעלה הווינאי, היהודי, בן אצולה בעיני עצמו, פליקס פולקביין; אהובתה נורה פלאד; וחברם השתיין הטרנסווסטיט, ד"ר מתיו אוקונור, שתפקידו ברומן הוא כשל מקהלה בטרגדיה יוונית, על רקע פריז בין שתי מלחמות העולם. "חורשלילה" מתאר באופן מבריק את העוצמה המכלה של אובססיה ארוטית לסבית, של אהבה, אובדן וזהות, וגורר את הקורא למבוך הזוי של משמעות והתגלות. המשורר ת"ס אליוט כתב בהקדמה לספר: "פרוזה שיש בה חיות תובעת מן הקורא דבר מה שקורא רומנים רגיל אינו מוכן לתת... כאשר אמרתי ש"חורשלילה" יפנה בעיקר אל קוראי שירה, לא כיוונתי לכך שהספר אינו רומן, אלא שהוא רומן טוב כל כך, שרק רגישויות שטופחו בקריאת שירה אכן יוכלו להוקירו בשלמות..."

אין כמעט אדם שהשפיע על מחשבתנו כפרידריך ניטשה (1844-1900). לאחר שהאידיאולוגים עיוותו את כתביו, לאחר שההיסטוריונים שיפצו את תולדות חייו, מגיש רידיגר ספרנסקי בספר זה את מה שטרם נכתב - ביוגרפיה של הגותו של ניטשה. ניטשה רצה, כך אמר, להיות דרך הגותו למשורר חייו. הוא בחר לו תפקידים ומסכות - פסיכולוג, מורליסט, נביא וליצן - ואף על פי כן, הגותו קיומית, משום שהיא עוסקת בעיצוב חיי האדם בידי עצמו, ובאותה עת גם נסיונית, משום שניטשה מעמיד לבחינה את כל מסורת ההכרה והמוסר. ניטשה העיד על עצמו שהוא דינמיט, ואכן הייתה הגותו מעבדה של העת המודרנית, וטיפלה בחומרים מסוכנים מאין כמותם. כמאה שנים לאחר מותו יש לבדוק מה עולל ניטשה בפילוסופיית הרצון לעוצמה שלו - לטוב ולרע. רידיגר ספרנסקי, דוקטור לפילוסופיה, נולד ב-1945, ועל ספריו, שתורגמו ל-13 שפות, זכה בפרסים רבים. ספרו על מרטין היידגר עתיד לראות אור אף הוא בהוצאת כרמל. היועץ המדעי של הספר הוא יעקב גולומב מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שנודע במחקריו על ניטשה ובתרגומים מכתביו.

"אילו טקס הנישואים היה שבועה וחוזה חתום בין הצדדים הפסיק לאהוב מאותו יום ואילך, בתמורה לנכסים הפרטיים שהוקנו להם, ולהתרחק ככל האפשר זה מחברת זה בציבור, היו יותר זוגות אוהבים מכפי שיש עכשיו. תאר לעצמך את הפגישות חשאיות בין הבעל והאשה שנשבעו שבועת שקר, את הכחשות המפגשים ביניהם, את הטיפוס פנימה מבעד לחלונות חדרי שינה, ואת ההסתתרות בארונות! היחסים לא היו מתקררים כל כך מהר אז". ג'וד פולי הוא סתת אבן החולם להיות איש מדע וכומר. תחילה הוא נישא לארבלה, נערת כפר גסה, ולאחר כשלון נישואיהם הוא מתאהב בסו בריידהד, בת דודו. סו היא אחת הדמויות הנשיות המרתקות ביותר בספרות האנגלית, והושוותה לא אחת לאמה בובארי ולאנה קרנינה. עיקרו של הרומאן בניגוד שבין חיי הרוח האידיאליים, לבין המציאות, המסכלת את כל השאיפות, והוא תוקף בחריפות את כללי המוסר בחברה הוויקטוריאנית, בעיקר את אלו הקשורים בנישואין. תומס הארדי (1840-1928) כתב רומנים ושירים. "ג'וד האלמוני" הוא הרומן האחרון שכתב. הסערה הציבורית שעורר והביקורת העוינת על "הפסימיות" ו"היעדר המוסר" שבו, גרמו להארדי לפרוש מכתיבת רומנים ולפנות לשירה.