באפריל 1939 נפגשו בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית שני צעירים יפי תואר בני פחות מעשרים. הוא – צבר יליד ירושלים, סופר בראשית דרכו. היא – עולה חדשה מצ’רנוביץ ברומניה, מבריקה ושאפתנית. היכרותם הציתה סיפור אהבה שנפרס על פני עשרים וארבע שנים, עד לסיומו הטרגי. יהודה היה לסופר, מחזאי ועיתונאי, ו פפיטה הייתה לפילוסופית בעלת שם בין־לאומי, ושניהם נודעו במעגלים התרבותיים והאינטלקטואליים במדינת ישראל הצעירה. זהו סיפור על הצלחות ועל החמצות, על המתח בין החיים בישראל לכמיהה אל העולם הגדול, על זוגיות תובענית ועל פשרות למען הצלחת האחר. זהו סיפור תקופתי על החיים בעידן הדרמטי של היישוב בארץ ישראל ובעשורים הראשונים של המדינה. אך בעיקר זהו סיפור על כוחה של אהבה כואבת ומענגת.