ב־12 בדצמבר 1957, יומיים לאחר שהוענק לו פרס נובל לספרות בשטוקהולם, הכריז קאמי בתשובה לשאלה של סטודנט מאלג'יר: "הגנתי על אמי קודמת לצדק". דבריו עוררו סערה; כדי להבהיר את עמדתו כינס קאמי את מרבית כתביו על אלג'יריה ועל המלחמה בספר רשימות אלג'יריות . אלבר קאמי כתב על אלג'יריה: "אהבתי בתשוקה את האדמה הזאת שבה נולדתי, שממנה שאבתי את כל מה שאני, ורגשי ידידותי מעולם לא הפרידו בין בני האדם החיים עליה, יהיה גזעם אשר יהיה". את הטבע "שאין שני לו ביופיו", בארץ זו "שבה השמים והאדמה הם הזמנה לאושר", אהב כפי שאהב את תושביה: "גורלו של העם הזה... הוא לעבוד, להתבונן, ובכך להעניק לנו, הכובשים חדלי המנוחה, שיעור בחכמה. לפחות ייסלחו לנו הקדחתנות, הצורך הזה לשלוט האופייני לבני אדם בינוניים, בכך שנקבל על עצמנו את נטל הקיום ואת הצרכים של עם חכם יותר, כדי שיוכל למצות את כל גדולתו". כאשר החריף העימות בין צרפת לבין תנועת השחרור הלאומית האלג'ירית (הפל"ן) והסלים להתנגשות פראית ואלימה, ניסה קאמי ביחד עם חבריו למנוע את הקרע הסופי. הוא חתר להציב רף מוסרי לכל המעורבים בסכסוך, תוך שהוא מבקר באותה מידה את "בלעדיות השמאל על העמדה המוסרית" ואת "בלעדיות הימין על העמדה הפטריוטית". בכך קומם נגדו את עמיתיו האינטלקטואלים מן השמאל ואת שוחרי הקולוניזציה הישנה מן הימין. רשימות אלג'יריות הוא מסמך מרתק, שממנו עולה הגדרה חדשה של תפקיד האינטלקטואל בחברה דמוקרטית: במקום לתת הכשר לאחד הצדדים להשתמש באלימות, מציע קאמי להציב גבול וסייג לזכות שכל צד תובע אותה בשלמותה. אך הוא מציין ביובש שכל מי שניצב בין שני מחנות לוחמים ומתחנן לפיוס ולשוויון סופו שיִיָרֶה בגבו, ומסכם: "הספר הזה הוא גם תולדותיו של כישלון". לספר נוספה מסה מקיפה, "אינטלקטואל בצוק העתים: קאמי, אמו והצדק", מאת ד"ר דניס שרביט, מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, המציע פרשנות חדשה לעמדתו של קאמי אל מול העמדות של ז'אן־פול סארטר, סימון דה בובואר, רמון ארון ואנשי רוח אחרים שחלקו על דעתו.