בחיבור לשאלת המתודה דן ז׳אן־פול סארטר בפילוסופיה של ההיסטוריה מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית ובהשלכותיה על מדעי האדם. החירות האינדיבידואלית שהוצגה בעמדתו האקזיסטנציאליסטית המוקדמת כבלתי־תלויה בהיסטוריה מוצגת עתה כאבן הפינה לכל הבנה אפשרית של אירועים ותהליכים היסטוריים – המחשבה האקזיסטנציאליסטית מציבה עצמה כמורת דרך עבור ההכרה ההיסטורית וההכרה הנוצרת במדעי האדם בכלל. באמצעות ביקורת המרקסיזם של זמנו והצגתו כעמדה דוגמטית שאינה לומדת דבר מאירועים במציאות החברתית האקטואלית ומן ההיסטוריה אלא פונה אליהם רק על מנת לאשר עמדות מוכנות מראש, סארטר דוחה כל עמדה המצמצמת את האדם לאובייקט הכפוף למערכות שהן תוצר אנושי אך נתפסות כמתקיימות באופן בלתי תלוי בפעולותיהם של בני אדם, ושב ומבהיר את משמעותה של הטענה שבני אדם הם אלה שעושים את ההיסטוריה. הכרחיותה של ההתנסות הנחווית של יחידים לאפשרות ההכרה בכל תחום הנוגע לחייהם של בני אדם כיצורים חברתיים ותרבותיים עולה מתוך הדיון המרתק והעשיר של סארטר בדוגמאות הממחישות את תובנותיו על ההיסטוריה ועל יחס מדעי האדם אליה למן הביוגרפיה של פלובר, דרך פרשנות המהפכה הצרפתית ועד לארגון החיים החברתיים של שבטי איי מַרקיז.