בחיבור לשאלת המתודה דן ז׳אן־פול סארטר בפילוסופיה של ההיסטוריה מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית ובהשלכותיה על מדעי האדם. החירות האינדיבידואלית שהוצגה בעמדתו האקזיסטנציאליסטית המוקדמת כבלתי־תלויה בהיסטוריה מוצגת עתה כאבן הפינה לכל הבנה אפשרית של אירועים ותהליכים היסטוריים – המחשבה האקזיסטנציאליסטית מציבה עצמה כמורת דרך עבור ההכרה ההיסטורית וההכרה הנוצרת במדעי האדם בכלל. באמצעות ביקורת המרקסיזם של זמנו והצגתו כעמדה דוגמטית שאינה לומדת דבר מאירועים במציאות החברתית האקטואלית ומן ההיסטוריה אלא פונה אליהם רק על מנת לאשר עמדות מוכנות מראש, סארטר דוחה כל עמדה המצמצמת את האדם לאובייקט הכפוף למערכות שהן תוצר אנושי אך נתפסות כמתקיימות באופן בלתי תלוי בפעולותיהם של בני אדם, ושב ומבהיר את משמעותה של הטענה שבני אדם הם אלה שעושים את ההיסטוריה. הכרחיותה של ההתנסות הנחווית של יחידים לאפשרות ההכרה בכל תחום הנוגע לחייהם של בני אדם כיצורים חברתיים ותרבותיים עולה מתוך הדיון המרתק והעשיר של סארטר בדוגמאות הממחישות את תובנותיו על ההיסטוריה ועל יחס מדעי האדם אליה למן הביוגרפיה של פלובר, דרך פרשנות המהפכה הצרפתית ועד לארגון החיים החברתיים של שבטי איי מַרקיז.

ישנם טקסטים הנעשים קלסיים למורת רוחו של מחברם. הוא או היא רק רצו לבאר נקודה מסוימת, להרצות על תורתם בפני קהל חדש או לכתוב עליה ספרון מבוא. והנה, ההרצאה או הספרון מתפרסמים ובבת אחת זוכים להצלחה עצומה המאפילה על ההגות הענפה שאותה הם אמורים לתמצת. במידה רבה זהו גורלו של האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם , הרצאה שנשא סארטר באוקטובר 1945 והתפרסמה ב- 1946 . קיצורה ובהירותה תרמו לפופולריות של סארטר ולהפיכתו לאינטלקטואל המוביל בצרפת אחרי מלחמת העולם ה- II . אך החיבור שלפנינו אינו רק תמצות של תורתו של סארטר, אלא גם תחילתו של שלב חדש והכרחי בדרכו של סארטר לעבר התואר שאותו טבע, הלוא הוא האינטלקטואל המחויב. הטקסט מופיע כאן בתרגום חדש מאת ד״ר עירן דורפמן מאוניברסיטת תל אביב, שגם הוסיף לו אחרית דבר על מקומו של האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם במכלול הגותו של סארטר.