בפרובנס של המאה הי"ב החלו לעלות לפני השטח העדויות הראשונות בדבר ה'קבלה': תורת סוד יהודית, שמוסריה הציגוה כמי שבאה אליהם במסורת. ספר זה מציע עיון משווה בכתבי ראשוני המקובלים ומעקב מדוקדק אחרי רמזי הסוד שהם מוסרים. הספר מעלה את קיומה של תורה הממשיכה במובן הרוחני והמיסטי את יסודות הפולחן הקדום. למשל, הגייתו של השם המפורש מבטאת עבור המקובלים את סוד האלוהות ואי-הגיית חלק מאותיותיו מרמזת על הפגימה, על גלות השכינה. פגיעתו של עמלק בכיסא הכבוד היא גם חורבן מקדש של מעלה. המשמעות הבולטת של החורבן היא החורבן הרוחני והפגימה במערכת האלוהות. הספר מראה שהמקובלים היו בעלי דימוי עצמי של כוהן ושל קרבן כאחד. הוא מצביע על תפיסתם העצמית כמקדשי השם וכבוני מקדש של מעלה ברוחם. מן הדיון במקדש מתרחב הדיון לעיר ולארץ: מה הייתה עמדת המקובלים באשר לגלות, הרוחנית והקונקרטית, ובאשר לארץ ישראל, ארץ של רוח וארץ ממש. הספר גם מבקש לבחון באיזו מידה תפיסות אלה של בית המקדש ופולחנו הרוחני ניזונו ונתמכו באקלים בתי המדרש של פרובנס. כן הוא מסרטט כמה קווים עקרוניים לראשית הקבלה שעניינם המעבר מתרבות שבעל פה לתרבות שבכתב, המעבר מאזוטריקה לגילוי והתפצלות ענפי הידע מאופן הנחלתם המאחד בתוך כותלי בית המדרש. פרופ' חביבה פדיה היא חוקרת ומשוררת. מחקריה עוסקים בפואטיקה, בפנומנולוגיה ובהיסטוריה של הדת היהודית ומתמקדים בעיקר במסתורין היהודי הקדום ובזיקותיו למדרש ולמקרא, בראשית הקבלה ובראשית החסידות. מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.