רצח יהודי אירופה לא בוצע בהיסח הדעת. הוא גם לא בוצע על ידי אוטומטים חסרי הבנה, שצייתו ציות עיוור למפקדיהם או סגדו למנהיג כריזמטי. גם הרצון הנדוש להתקדם בדרגות, לשאת חן בעיני העמיתים או פשוט להסתדר בתוך חברה טוטליטרית אינו הסבר מניח את הדעת לאשר קרה. לא אם בודקים את העובדות לעומקן. אדולף אייכמן היה קצין בדרגת ביניים – לא בכיר המתווה מדיניות, לא זוטר המבצע אותה בשטח. הוא ואנשיו ישבו במרכז העניינים ודאגו שהחלטות המנהיגים יתורגמו למעשים; הם סיפקו למנהיגים משוב על היכולת לבצע את המשימה ועל אפשרויות הייעול. הקוראים מוזמנים להצטרף למעקב קרוב ומדוקדק אחר מעשיהם, הישגיהם וכישלונותיהם; להקשיב לשיחות ולקרוא את מכתביהם – וכדאי לקרוא גם בין שורות המכתבים. חנה ארנדט ניסתה לעשות בדיוק זאת בעת משפט אייכמן, והגיעה למסקנה שיש בנליות רבה ברוע. מחבר ספר זה הושפע ממנה עמוקות, עד ששב ובדק את העובדות. הוא הגיע למסקנה הפוכה: אייכמן ועמיתיו הגיעו למרכז הביצוע של 'הפתרון הסופי' משום ששנאו יהודים והיו נחושים להתגבר על הקשיים הרבים בדרך לרציחתם. הם הבינו את מלוא המשמעות של מעשיהם, והסכימו להם בלב שלם. רק כך היה ניתן לעמוד במשימה.