אהרן מנצ'ר (1917—1943) היה חבר ומדריך בתנועת גורדוניה בווינה. עם הרחבת מפעל עליית הנוער לאוסטריה, לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית במארס 1938, היה מנצ'ר לאחד מפעיליו המרכזיים. החלטתו להשעות את עלייתו לארץ ישראל, כדי להמשיך לטפל בהוצאתם של בני הנוער מאוסטריה, הביאה בספטמבר 1939 למינויו למנהל עליית הנוער בווינה ולאחראי על תנועות הנוער הציוניות בעיר. התגייסותו המוחלטת לעבודתו ויוזמתו להפוך את בית הספר של עליית הנוער לבית של פעילות חינוכית וחברתית עשו את מנצ'ר לדמות מובילה במאמצים לחלץ ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה ולמנהיגם של אלה אשר נותרו בעיר. את עבודתו החינוכית הוא המשיך בגטו טרזיינשטאט, שאליו גורש בספטמבר 1942. באוקטובר 1943 שולח מנצ'ר לבירקנאו עם קבוצה של 1,196 ילדים יהודים שהובאה לגטו מביאליסטוק ועם 52 המדריכים שהתנדבו, כמוהו, לטפל בהם. כולם נרצחו שם. דמותו של אהרן מנצ'ר ופועלו הם ליבת הספר. חלק מהמאמרים הכלולים בו עוסקים בתמונת הרקע – מדיניות הנישול והלחץ להוצאת היהודים מאוסטריה, שנקטו השלטונות הנאציים טרם השמדה, והמאמצים שעשו עליית הנוער וגורמים יהודיים אחרים, ציבורים ופרטיים, כדי למלטם. הספר מבוסס על גרסת המקור בגרמנית שיצאה לאור בווינה ב-2013 בעריכתם של יואנה ניטנברג ובנימין קאופמן. לספר בגרסתו העברית שנערכה ע"י יעקב (קובי) מצר נוספו שני חלקים חדשים. האחד הוא פרק מבוא מקיף הבוחן את פועלו של מנצ'ר תוך התייחסות לסוגיות כלליות העולות מספרות המחקר. החלק השני הוא מקורות מן הארכיון שצורפו לספר לשם הארה והמחשה של חלק מהנושאים הנידונים בו.

האל הפראי הוא ספר ייחודי ופורץ דרך העושה ניסיון כן, נועז ורחב היקף לתאר את המצב המנטלי הכרוך בהתאבדות. הוא מפליא לחדור אל החוויה הסובייקטיבית של האדם האובדני, לתארה ולחקור אותה במגוון אופנים וסוגות, תוך שימת דגש מיוחד על תיאור "מבפנים", הקרוב להתנסות האנושית של האדם המצוי במצב זה. אלווארז פותח במֶמוּאָר המתאר את השבועות האחרונים בחייה של סילביה פלאת', איתה היה בקשר קרוב, ומביא מיצירתה בעת ההיא ששיקפה את סערות נפשה; בהמשך הוא מתחקה אחר העמדות התרבותיות, התיאוריות, האמיתות והכשלים המחשבתיים הקשורים בהתאבדות, מתבונן בהם ומשַבֵּר אותם, מָשל היו קרני אור, דרך אשנבי דיסציפלינות שונות: סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכואנליזה, אמנות וספרות. הוא מקדיש מקום נרחב לבחינת הקשר בין התאבדות לספרות, מתעמק ברגישות בעולמם וביצירתם של יוצרים אשר שמו קץ לחייהם, תוך שהוא עוקב אחר קו דק, אפל, המוביל מדנטה דרך דון וייסורי הרומנטיקה, לתנועת ה"דאדא" ופאבזה. לבסוף, מגולל אלווארז בגילוי לב סיפור אישי, אינטימי ועמוק על אודות ניסיון ההתאבדות הכושל שלו עצמו. אחרית הדבר, אשר צירף למהדורה העברית פרופ' ישראל אור-בך, מדגישה את תרומתו החשובה של הספר להבנת ההתאבדות גם ארבעה עשורים לאחר שפורסם לראשונה, ומתארת את ההשלכות התיאורטיות והקליניות שלה.

מכתביו של ניטשה מאפשרים לנו היכרות עם האיש עצמו – בייסוריו, בבדידותו, ברגישויותיו ובשנאתו, באהבותיו ובערגותיו, וגם בחולשותיו. רק אדם כמו ניטשה היה מסוגל לעמוד על העולם המופלא, המוזר ואפוף הסוד הזה, שבו אדם חולה ונוירוטי נלחם נואשות כדי להגיע לבריאות שתאפשר לו לקיים אורח חיים נורמלי למראה ויצירתי למקרא. ניכר ממכתביו של ניטשה כי היה פסיכולוג שאין דומה לו. תהליכי ההתוודעות העצמית וההתגברויות העצמיות המתועדים במכתבים אלה הופכים את הקריאה בהם למרתקת. וזאת, כמובן, בתנאי שאנחנו מתקרבים ל"דמותו של קורא מושלם" שניטשה ביקש לעצמו, דהיינו לקורא שהוא "מפלצת של עוז וסקרנות, ונוסף על כך גם משהו גמיש, ערמומי, זהיר, הרפתקן ומגלה מבטן ולידה". הקריאה במכתבים מאפשרת הצצה אינטימית לנעשה בתחומי התרבות, ההגות והמוזיקה באירופה של סוף המאה התשע עשרה, וכן התוודעות לתהליכים ולאישים שעיצבו את תרבות המערב באותה עת. "לבסוף, לוּ היקרה שלי, אני חוזר על בקשה מקרב לב משכבר הימים: היי למי שאת! בתחילה חש האדם צורך דוחק להשתחרר מהאזיקים הכובלים אותו, ולבסוף הוא צריך לשחרר את עצמו מהשחרור הזה! כולנו סובלים באופן זה או אחר ממחלת האזיקים, גם לאחר שניתצנו את השלשלאות". זוהי איגרת מסוף אוגוסט 1882 ששלח ניטשה ללוּ סלומֶה, אהובתו, ואין כמו מילים אלה, המתארות את חייו של ניטשה כפי שהם נחשפים באיגרות, להעיד לא רק על אישיות נאורה ואנושית, אנושית מדי, אלא גם על יחסו החם והאוהד לעם היהודי וליהודים.