בצומתי ההכרעה במאבקה של התנועה הציונית להשגת ריבונות, חבריה היהודים של התנועה הקומוניסטית בארץ ישראל ניצבו מנגד. הם ניסו לערער על הנרטיב הציוני ועל הציונות כערך. בתודעה הציבורית נקשרו פעיליה עם בגידה והסתלקות מהמאבק הלאומי. התנהלותם של הקומוניסטים היהודים בארץ ישראל היא מקרה מבחן ליכולתה של מחויבות רעיונית לשמור על בכורתה, בעומדה בסתירה לזיקת נאמנותם הלאומית של חבריה. בספר כוכב אדום בדגל כחול-לבן עולה תמונה מורכבת של יחס חברי התנועה הקומוניסטית כלפי התנועה הציונית. התנועה איגדה זרמים רעיוניים ותפיסות שונות ביחס לציונות, והנהגתה לא תמיד ביטאה את המגוון הרעיוני שרווח בשורותיה. בתחילה נמנו חבריה עם תנועת העבודה ונטלו חלק במפעלי ההתיישבות וההגנה, אך לאחר שהתפלגו ממנה וייסדו תנועה נפרדת, חלה הקצנה בעמדות חבריה, ששיאה הסתלקותה מהאתוס הציוני. את הניסיון לערוך דו-שיח מחודש עם התנועה הציונית הנהיגה הסקציה היהודית שקמה בשורותיה. התגייסות חבריה היהודים למלחמת העולם השנייה לצד היישוב, חרף התנגדות ראשיה הערבים, האיצה את הבקיעים בה. המלחמה עוררה ביתר שאת את הקשר עם היישוב היהודי, ובתנועה החל פועל זרם ציוני. תהפוכות מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל הציבו את ראשי התנועה הקומוניסטית בפני הצורך להגדיר את יחסם כלפי המדינה שקמה, כלפי מפעלי ההגשמה הסוציאליסטיים וערך הציונות. ההנהגה היהודית הקומוניסטית המשיכה לשלול את הציונות כערך, ובמקומה ניסתה להטמיע ערכים חלופיים כגון לאומיות ופטריוטיזם. התנועה הקומוניסטית העמידה במבחן את נכונותן של החברה הישראלית והמערכת הפוליטית לקבל קבוצה רעיונית, שאמנם מתגייסת בפועל למטרות ציוניות אך נמנעת מלצדד בערך הציונות.