הגותו של פילוסוף אינה מוצאת את ביטויה אך ורק בתכנים אינטלקטואליים. היא משתקפת גם בדרכי חשיבה ועשייה, בדרכי פעולה ותגובה - במכלות שלם, שבדרך כלל ממעטים לייחס לו חשיבות, אך רב חלקו בכל מה שנעשה או נאמר בתחום הפילוסופיה. ההיבטים העיוניים של פעילות הפילוסופים - הטיעונים, התיאורים, ההסברים - נסמכים על תשתית שאינה עיונית גרידא, ועם זאת אינה שייכת לתחום הפסיכולוגי או החברתי. כאשר מדגישים את הממד הקיומי, היוצר, האומנותי בעשייה הפילוסופית, כאשר בוחנים את מעשיהם של פילוסופים כשם שבוחנים את דבריהם, מתגלה נוף אחר, רצף אחר, שאינו הרצף שהרגיל אותנו אליו חקר הפילוסופים "הקלסי". כאשר פילוסוף אומר: "אני" - למי הוא מתכוון? מאין הוא שואב את הביטחון באמיתות דבריו? מה קורה כאשר פילוסוף משנה את דעתו? מה היא האחריות שיש לו כלפי הקהל שהוא פונה אליו? האם כל הפילוסופים הם רודפי החוכמה? לשאלות אלה, להיבט זה של פעילות הפילוסופים, שעל פי רוב מתעלמים ממנו, מוקדש ספר זה

הספר מנתח את הריבוד החברתי במסגרת תאוריה סוציולוגית כללית. הוא מבוסס על ניתוח של דיפרנציאציה חברתית וריבוד כפי שהם מתגלים בחברות שונות, מסורתיות ומודרניות כאחת. נקודת המוצא של הספר היא שדיפרנציאציה וריבוד הם היבט בסיסי של המבנה החברתי, ולכן הם קשורים לכמה מבעיות היסוד של הניתוח הסוציולוגי בכללו. ניתוח זה מניח שהריבוד והדיפרנציאציה נתונים בכל חברה, ואת עיקר מאמציו הוא מכוון להגדרת התנאים שבהם הריבוד החברתי וההתגבשות לשכבות נוטים להתפתח לממדים עצמאיים ומובחנים מבחינה סמלית וארגונית של הסדר החברתי.