אוסקר ויילד (1900-1854) הלביש את המעשיות שלו בלבוש תמים של אגדות ילדים. אבל מתחת לכסות התמימה לכאורה, מבצבצת, בלשונו החדה כתער, ביקורת חברתית ואנושית נוקבת. נסיכים ונסיכות, אנשי דת ופשוטי עם ואפילו בעלי חיים מטעימים את הקורא בכל היפה והמכוער באנושי, בכל המפעים ומרגש, בכל המשעשע ומכאיב ולעתים אף מקומם. אהבה לעומת שברון לב, יוהרה לעומת ענווה, דעות קדומות ואטימות לב, אכזריות ואנוכיות לעומת חמלה ורחמים וחברות אמת. את כל אלה מביא אוסקר ויילד בעטו המושחז, נועץ בלב הקורא ומעורר בו, לפעמים בבת אחת, את כל קשת הרגשות האנושיים, מצחוק ועד דמע. לספר נוספו איורים מאת זהבית כרמל.

מי מאתנו, בוודאי כאשר היינו ילדים, לא חלם על מסע ברחבי הים ואל ארצות לא נודעות? ולמי מאתנו, בוודאי בתקופת ההתבגרות, לא היו רגעים שבהם ייחל להתרחק מכל הלחצים והציפיות של משפחה וחברה, ולהגיע למקום שבו יבנה את נווה המדבר הפרטי שלו? אבל מי מאתנו גם לא חרד מפני מצב שבו ימצא את עצמו רחוק מכל היקר והמוכר? בגרעין הסיפור של רובינזון קרוזו (1719), מאבות הרומן האירופי, הצליח דניאל דפו (1660-1731) לגעת בחלום שהוא גם הסיוט של כל אחד מאיתנו ולגולל סיפור מרתק, גדוש מתח ותהפוכות. הדחף להימלט מגורלו של סוחר בורגני אנגלי שהועיד לו אביו, הביא את רובינזון קרוזו אל חופיו של אי נידח. על אי זה הוא מצליח לא רק לשרוד, אלא גם לפרוץ ולגדול: לצוד, לבנות בית, כלים ורהיטים, לביית חיות, לגדל תבואה, להגדיל את היקף משק ביתו ואת תוצרתו, ובהמשך אף להשתמש בשירותיו של פריידי, היליד בן העולם החוץ אירופאי, ה"פרימיטיבי", להעצמת "ממלכתו". קרוזו מיישם אפוא בשקידה על האי הנידח, סמל הטבע הפראי, את עקרונותיה של החברה הבורגנית שבה מרד. סיפורו של קרוזו, שהיה לשם נרדף לקיומו של האדם המנותק מהחברה, מתברר, באופן פרדוקסי, כסיפורו של האדם החברתי. לספר נוספה אחרית דבר מאת פרופ' דוד פישלוב מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

"לכו ורעו באחו. די זמן אכלתם חציר." כך מורה הנרי דייוויד תורו (1817-1862) לקוראיו. "לעתים כשאני נזכר שהמכונאים והחנוונים מבלים בחנויותיהם לא רק את כל שעות הבוקר, אלא גם את כל שעות אחר-הצהריים, ישובים ברגליים משוכלות – כאילו הרגליים נועדו לישיבה, ולא לעמידה או להליכה - כשאני נזכר בזה, אני חושב שראוי לזקוף לזכותם שלא התאבדו כולם מזמן." תורו, הידוע כ"פילוסוף טבע" וכסופר מן הקלאסיקה האמריקאית, נחשב בעיני רבים ל נביא התנועה האקולוגית, שקמה רק כמאה שנה לאחר מותו. בחייו היה מודד ומייצר עפרונות, והצטרף לתנועה הטרנסצנדנטית האמריקאית בעקבות חברותו עם רלף וולדו אמרסון. "וולדן", הספר שהקנה לו את תהילתו, נכתב בעקבות התבודדות של שנתיים על שפת אגם וולדן, במסצ'וסטס. שם חי בפשטות מתוך בחירה, קרא, כתב וגידל ירקות לעצמו, ועמד על ערכם של חיים בהרמוניה עם הטבע. המסה שלפנינו, "טיול", שנכתבה ממש לפני מותו ויצאה לאור אחריו, מרכזת בתוכה את תמצית הגותו של תורו. נוספה למסה אחרית דבר מאת פרופ' אמילי בודק מהאוניברסיטה העברית בירושלים.