המחזור "שירת עצמי", הנחשב פסגת מפעלו של וולט ויטמן, מוגש בזאת לקורא בתרגום חדש. וולט ויטמן (1819-1892), מאבות השירה המודרניח, שבר את המוסכמות הספרותיות של התקופה הוויקטוריאנית, וכתב כסוס דוהר בשדה פתוח: שורות ארוכות, ללא חריזה ומשקל, המשקפות נאמנה את רוח החופש של העולם החדש, את מרחבי הנוף האדירים של היבשת, את נשמתו הגדולה והאוהבת של המשורר. צחוק הגורל הוא שדווקא ויטמן, שהתרועע עם פועלים, דייגים ונהגי אומניבוסים, שהצהיר בכתיבתו בגלוי על אהבתו לגברים ולנשים גם יחד, שספג קיתונות של בוז בשל "מופקרות" ספרותית ומוסרית, וקנה בחייו יותר חסידים מעבר לאוקיינוס, באירופה, מאשר בארצו שלו, הפך לאחר מותו למשוררה הלאומי של אמריקה. "שירת עצמי" היא אודיסיאה רוחנית מרתקת של אדם מאמין שאינו כבול בידי מוסכמות דת כלשהי, פייטן שהגיע למדרגה גבוהה של שלמות עם קונו ועם עולמו, וכתב: "אני מוצא מכתבים מאלוהים שנשמטו ברחוב, ואלוהים/ חתום על כולם,/ ואני משאיר אותם במקומם, כי אדע, בכל אשר/ אלך/ אחרים בעתם יבואו לעולמי עד".

"אילו טקס הנישואים היה שבועה וחוזה חתום בין הצדדים הפסיק לאהוב מאותו יום ואילך, בתמורה לנכסים הפרטיים שהוקנו להם, ולהתרחק ככל האפשר זה מחברת זה בציבור, היו יותר זוגות אוהבים מכפי שיש עכשיו. תאר לעצמך את הפגישות חשאיות בין הבעל והאשה שנשבעו שבועת שקר, את הכחשות המפגשים ביניהם, את הטיפוס פנימה מבעד לחלונות חדרי שינה, ואת ההסתתרות בארונות! היחסים לא היו מתקררים כל כך מהר אז". ג'וד פולי הוא סתת אבן החולם להיות איש מדע וכומר. תחילה הוא נישא לארבלה, נערת כפר גסה, ולאחר כשלון נישואיהם הוא מתאהב בסו בריידהד, בת דודו. סו היא אחת הדמויות הנשיות המרתקות ביותר בספרות האנגלית, והושוותה לא אחת לאמה בובארי ולאנה קרנינה. עיקרו של הרומאן בניגוד שבין חיי הרוח האידיאליים, לבין המציאות, המסכלת את כל השאיפות, והוא תוקף בחריפות את כללי המוסר בחברה הוויקטוריאנית, בעיקר את אלו הקשורים בנישואין. תומס הארדי (1840-1928) כתב רומנים ושירים. "ג'וד האלמוני" הוא הרומן האחרון שכתב. הסערה הציבורית שעורר והביקורת העוינת על "הפסימיות" ו"היעדר המוסר" שבו, גרמו להארדי לפרוש מכתיבת רומנים ולפנות לשירה.