כיצד יכולים יחסים קרובים להסב לנו עונג, לגדל אותנו ובאותה עת לגרום לנו נזק וכאב? הפסיכואנליטיקאי הניו-יורקי מייקל אייגן לש בספר זה את החומרים מהם עשויים החלומות: טראומות, פנטזיות ורגשות כגון אשמה, תאוות-נקם, שנאה ואימה. מושגיהם של ביון ושל ויניקוט מוארים באור חדש, וקשת ססגונית של מטופלים ומודרכים ממחישה לנו את הפרדוקסים הכרוכים בעבודה הפסיכואנליטית: קארי, אמנית העולה לגדולה ומתקשה להתמודד עם ההצלחה; פאם, השולפת מצלמה בסופי פגישות ומצלמת את המטפלת שלה במפתיע, ועוד. בפרק אישי במיוחד מתאר אייגן את ילדותו והתבגרותו, ואת ההשפעות של הבודהיזם ותורת הקבלה על חשיבתו הקלינית. קולו של אייגן הוא קול חם וכתיבתו מאפשרת לקוראיו להרגיש בנוח להיות הם עצמם. לספר מצורפת הקדמה שכתב אייגן במיוחד למהדורה העברית.

התינוק ומי האמבט הוא ספרה השלישי והאחרון של הפסיכואנליטיקאית הבריטית נינה קולטארט (1927 –1997), והראשון מיצירתה המתורגם לעברית. היא מצהירה בפתחו שהוא ככל הנראה ספרה האחרון, סוף חיי הכתיבה שלה, וכשנה לאחר פרסומו שמה קץ לחייה. כריסטופר בולאס כותב במבוא לספר כי "זהו הביטוי המוצלח ביותר של הזרם הפסיכואנליטי העצמאי שנזכה לראות אי־פעם". הספר, העוסק בנושאים תאורטיים, במקרים קליניים ובעניינים הקרובים לליבה של קולטארט כמו 'סוֹפים' – בטיפול ובחיים – ובודהיזם, מציע מבט רטרוספקטיבי ורפלקטיבי על יותר משלושים שנות עבודתה כפסיכואנליטקאית, ופונה אל עמיתים למקצוע ולמתעניינים בעולם הטיפול הנפשי. למהדורה העברית נוספו פתח דבר מאת המתרגמת ועורכת הספר, אורה זילברשטיין, ואחרית דבר שכתב אנתוני מולינו. התינוק ומי האמבט הינו הספר השני הרואה אור בסדרת פגישות לספרות פסיכואנליטית, שאותה פתח ספרו של אנתוני מולינו באסוציאציה חופשית – מפגשים בפסיכואנליזה עם כריסטופר בולאס, ג'ויס מקדוגל, מייקל איגן, אדם פיליפס ונינה קולטארט, הנחתם בראיון עם נינה קולטארט שנערך חודשים אחדים לפני שהתאבדה.