ספר זה חושף את מקורות כיווני פעולתו של החינוך במאה העשרים. המאה העשרים הייתה תקופה שבה כל מי שעסק בחינוך וכל מי שענייני החינוך היו קרובים ללבו היה חשוף לזרימה מתמדת של רעיונות ולקחי ניסויים שנאבקו ביניהם על דעתו וביקשו לגייסו לצדם. כמו תחומי חיים אחרים היה החינוך שרוי בעין הסערה של צמיחה מהירה של המידע, ובסוף המאה קיבלה סערה זו ממדים של התפוצצות. מקורה של ההתפוצצות בתחום החינוך היה שונה ממקורה בתחומי החיים האחרים, ולכן הייתה השפעת שיטפון המידע עליו שונה מההשפעה על התחומים האחרים. ככלל אפשר לומר שהרטוריקה של החינוך במאה העשרים הייתה מרשימה לאין ערוך יותר מן המעשים שנעשו לאורה. החינוך לא התגבר על השפע הזה באמצעות ברירה, כלומר בחירה ברצוי ודחיית הלא-רצוי, אלא ספג לתוכו את כל הבשורות. כך הגיע למצב שזה עשרות שנים אין אף שאלה אחת הדנה בסוגיה מהו חינוך טוב או רצוי שיש עליה תשובה מוסכמת אחת. במרוצת המאה ניתנו לכל שאלה כזאת תשובות אחדות, ולכולן יש דורשים. בספר מוצגים המנגנונים שבתיווכם נוצרו כל התשובות האלה: אידאולוגיות מסוג מיוחד – האידאולוגיות של החינוך.

הופעתה של תנועת השומר הצעיר על במת ההיסטוריה היהודית הייתה יותר בבחינת התרחשות מאשר תהליך צמיחה הדרגתי. דומה כאילו הנוער היהודי במזרח אירופה חיכה לבואה, ומשהופיעה מיהר להסתופף תחת דגליה. שיטתה החינוכית של התנועה נולדה בתוך ההתרחשות הזאת. גיבושה היה מהיר, ואחרי תקופה קצרה היו עקרונותיה ודרכיה בשלים ועל פיהם פעלה התנועה בארצות שבהן היא נוסדה עד סוף קורותיה שם, סוף שבא עליה עם השואה. השיטה החינוכית הזאת הייתה אב-טיפוס שתנועות נוער חלוציות אחדות אימצו אותו ומקצת דפוסי פעולתה חדרו אף לבתי הספר העבריים, תחילה בחוץ לארץ ואחר כך בארץ. יסודות רבים של השיטה החינוכית הזאת נראים במבט ראשון כשאולים משיטות של תנועות נוער של עמים אחרים: מן הצופיות האנגלית ומתנועת הנוער הגרמנית הקלסית. אך כפי שניתוח משווה שניתן בספר הזה מראה, השומר הצעיר אימץ דפוסי פעולה מסוימים מן התנועות האלה, אך הטעין אותם תוכן ורוח חדשים, המכוונים למטרות שלו: לחינוך דורות של עולים-חלוצים ולנושאי האידאולוגיה של התנועה. האידאולוגיה הזאת הלכה והשתנתה במרוצת תולדותיה של התנועה, אך שיטתה החינוכית נשארה יציבה כל ימיה. המסקנה המתחייבת מחקר תולדותיה של התנועה היא כי השיטה החינוכית הייתה היסוד היציב והמייצב, שאפשר את התמורות האידאולוגיות בה מבלי שאלה הביאו עליה משברים חמורים במיוחד. זהותם של חברי התנועה כשומרים וכשומרות נקבע במרוצת כל שנות קיומה של התנועה, במידה רבה יותר, על ידי שיטתה החינוכית מאשר על ידי האידאולוגיה שלה. השיטה הזאת, שהייתה שיטה חינוכית ייחודית, תוארה בספר הזה לפרטיה.

פרופ' סימון ופרופ' פרנקנשטיין באו אל החינוך ותפסו אותו מזוויות ראייה שונות. את דעתו של האחד העסיקו במיוחד שאלות בדבר מטרותיו של החינוך, והאחר חקר והגה בשיטות החינוך בעיקר. סימון ביקש לפענח את רזי חינוכו של האדם על ידי התעמקות בתולדות הרוח, ואילו פרנקנשטיין – באמצעות חקר הנפש של היחיד שנפגע. לשניהם היה משותף הדחף, שמקורו נעוץ באתוס אחד: בהזדהות עם האנושי ובתחושת אחריות לעתידו של האדם. פעולתם החינוכית הייתה בעיניהם בראש ובראשונה היענות לצו מוסרי. מצאנו לנכון להקדיש אסופה אחת למורינו וחברינו אלה ביחד משום התפקיד ששניהם מילאו במישרין בהנחת יסודותיו של בית הספר לחינוך, ובעקיפין – של לימודי חינוך כמקצוע אקדמי בארץ. העובדה שבפועלם רב השנים היו שני מורינו קשורים ביניהם בקשרי ידידות והערכה הדדית היא טעם נוסף לציון זכרם בספר זיכרון אחד.באסופה מאמרים משני סוגים: מאמרים הדנים במשנותיהם של שני האישים, שלהם מוקדשת האסופה ומאמרי חבריהם ותלמידיהם, העוסקים בפנים שונים של החינוך, שאותם הם הקדישו לזכרם. כמו כן כוללת האסופה רשימות פרסומיהם של סימון ופרנקנשטיין.

זהו קובץ מאמרים בנושאים מהתחומים האלה: הפילוסופיה של החינוך, הפסיכולוגיה של החינוך, הסוציולוגיה של החינוך, הדידקטיקה, חקר תכניות הלימודים, מנהל החינוך, החינוך המיוחד, החינוך לגיל הרך, הסוציולינגוויסטיקה, מחקר ההישגים, החינוך היהודי בתפוצות ועוד. הקובץ משקף את הבעיות המעסיקות בימינו את מחקר החינוך לסוגיו ואת השיטות המקובלות במחקר הזה.