"אתה מאמין באלוהים?" היא שאלה שכל ישראלי מצוי נתקל בה אין-ספור פעמים בימי חייו, וכמדומה שבכל פעם הוא משיב עליה קצת אחרת. את תשובותיהם של יותר משישים יוצרים עבריים מודרניים תוכלו למצוא בין דפי ספר זה, אסופה ייחודית בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל, העוסקת בנושא שטורד את האנושות משחר ההיסטוריה – האמונה. הקו המנחה של האסופה הוא פלורליסטי. הסיפורים והשירים הנכללים בה נעים בין האמונה לכפירה, ומחולקים לארבעה שערים: יש אלוהים, אין אלוהים, פוסחים על שתי הסעיפים ואמונות אחרות. באסופה נכללים יוצרים "אמוניים" מובהקים וחוזרים בתשובה, לצד סופרים ידועים שיצאו בשאלה, וכן יוצרים חילוניים רבים העוסקים אף הם בסוגיה בהרחבה ומזווית שונה. ב אחד אלוהינו שוכנים בהרמוניה, זה לצד זה, החילוני שמגדל זקן ועוטה ציציות והאברך החרדי שמעשן סיגריה בשבת; החרדי שהפך לנזיר בודהיסטי ובעל התשובה שרוצה להצית בית בושת; ישעיהו לייבוביץ, המנהל ויכוח עם המורה לתנ"ך על ניהיליזם ואמונה, ודוד ויהונתן המודרניים המסמלים את השסע בחברה הישראלית; החכם היהודי מהדור הישן, שלא חדל להאמין באלוהים אבל הקהילה שלו חדלה להאמין בו, ותלמיד חכם שגיסיו מתקנאים בו שהוא רק לומד ולא עובד; מקובלי צפת וירושלים, וישראלים הכותבים על המפגש בין היהדות לנצרות. באסופה נכללים גם שירי משוררים רבים, המדברים עם אלוהים ב'גובה העיניים' או בתקיעת שופר. מבחר זה מייצג את הדרך שבה מתמודדת הספרות העברית המודרנית, על שלל גוניה ודורותיה, עם נושא האמונה, ואת התוצאה אפשר בהחלט להציב בארון הספרים היהודי.

מבול כשמבול ריגושים מגיח לעולם, מטלטל את תבת הגוף לכאן ולכאן, בוחש במזלג בכד הפחדים, נצא חסרי תוגה מחשבתית לסמטה אקראית, נאחוז בקירות קעורים, נשעט עקב בצד אגודל, בלי דעת לאן, נתאמץ שוב ושוב להפוך מציאות לדמיון. ואז, כשתשוב היונה ללא עלה, נהפוך לאטנו עוד דף ביומן. שלומי חסקי, יליד הארץ, 1965, הוא עורך לשון וספרות. שלומי בוגר לימודי ספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב ולימודי עריכה לשונית באוניברסיטת בר אילן. שיריו פורסמו באנתולוגיות "הקשב!" ו"אדומה", בכתבי העת "עמדה", "שבו", "הליקון", "עיתון 77", "מאזנים" ובמוסף הספרות של "מעריב". האקדמיה ללשון מגומגמת הוא ספר שיריו הראשון.

אנו מבקשים להעמיד במרכז שלושה יוצרים - אורי צבי גרינברג, אשר ברש ואסתר ראב - מן המרתקים בספרות העברית במאה העשרים; סופרים שנדמה שלא קיבלו את מידת תשומת הלב הראויה בתקופתם ואשר ביצירתם אנו מוצאים דווקא מידה מסעירה של תקפות וחשיבות לתקופתנו. בשל כך יש לחזור ולדון בעבר הספרותי, זאת אנו עושים מתוך שאיפה לכונן הכרה בתקפות אותו עבר דחוי ובערכו האסתטי והרגשי. אנו מבקשים להפנות תשומת לב אל סופרים וטקסטים שמעולם לא עמדו במרכז ולדעתנו ראויים לכך; אלה מגלמים עברונו אפשרויות לא נורמטיביות חשובות ורלוונטיות להיום. סופרים אלה ביקשו ליצור זיקה אל המקומי והמיידי תוך כדי תיווך המורשת ההיסטורית של המקום וסטייה ממנה, ופחות באמצעות מודלים ספרותיים מהספרות הרוסית, הגרמנית או הצרפתית, למרות היכרותם העמוקה עם ספרויות אלה. אנו מאמינים ששלושה יוצרים אלה - ליבת יצירתם היא בחיפוש שורשי הזהות ביהודי או ביהדות; ובמקום - ארץ ישראל על נופיה ההרריים, עמק יזרעאל, הגליל והגלבוע, ועל נופי העיר תל-אביב והתהוותה של הוויה ארצישראלית-יהודית-עברית חדשה. יוצרים אלה הניחו יסודות ל"נוסח הארצישראלי" בספרות העברית. במרכז הווייתם עמדה הזהות היהודית והעברית הנוצרת לראשונה במלוא עומקה ומורכבותה ואשר ביקשו למצוא לה ביטוי בפריצת תבניות וברענון צורני-שירי. אך יצירתם נדחתה בפני נוסח שנקבע על-ידי סופרים שבחרו ליישם תבניות מוכרות יותר בפנייתם אל המציאות המתהווה כגון: שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. דווקא היום, כשיש מי שממיר את החברה בייצוג ואת הטקסט הספרותי הופך למוצר תרבות או למותג, אפשר להכריז בריש גלי שאין דבר חיוני יותר מכינון אפשרויות קיום אישיות וציבוריות עבור הקוראים, תוך מעקף של הרשות התקשורתית-ממותגת. והרי לכך נועדה הספרות בעינינו.

גיבורי קרב וגיבורי ציד; לוחמי עצמאות, סיני, ששת הימים, לבנון והאינתיפאדה; מגינים וכובשים; טירונים מבולבלים ומילואימניקים עייפים; פצועים והלומי קרב שמקימים ממשלת בובות בסלון. וגם: פלוגת הטנקיסטים המתה; חייל שמתלבט אם לשחרר רועה ערבי חף מפשע שנפל בשבי ורבי סמלים שמשתגעים ונלחמים בוופלות או בקורידה של לבנון. כולם-כולם, חיילים וחיילות, בחילות האוויר, הים והיבשה, לובשים מדי א' או דגמ"ח ויוצאים מבין דפי האסופה שלפניכם לעליית משמר ספרותית. הקשב! הצבא הוא נקודת המפנה בחייו של כל ישראלי - לטוב ולרע. "איפה היית בצבא?" זו שאלה ששום ישראלי לא יכול להימלט ממנה. במהלך השירות מעמיס החייל הצעיר על כתפיו כמה מההחלטות הקשות והרות הגורל ביותר בחייו. כאן מעוצבת אישיותו האידאית, המוסרית והרגשית. האסופה, שמקבצת סיפורים ושירים מאז קום המדינה, משקפת את סיפורי הגבורה מחד גיסא, וגם את הלבטים והמשברים מאידך גיסא, שפוקדים כל חייל. המסקנה היא שבמדינה הנאלצת לחיות על חרבה, הצבא הוא חוויה מעצבת שמלווה את החייל לשעבר גם שנים רבות לאחר שחרורו, כשהוא מתיישב אל שולחן הכתיבה.