מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

אסופה זו מקבצת מבחר מאמרים מכתביו של דן דינר מתוך ארבעה עשורים של מחקר. זוהי ארכיאולוגיה טקסטואלית, המתעדת כרונולוגית את דרכו האינטלקטואלית. הציר התמטי של הכתבים שקובצו כאן הוא המאה העשרים מוכת הטלטלות, ובראש ובראשונה מה שכינה "שבר ציוויליזטורי": אותה קריסה של האמיתות הקיימות שמצאה את ביטויה ההיסטורי המזוקק בשואה. האסופה נפתחת בדיון על רפובליקת ויימאר, בתורה הגיאו-פוליטית הגרמנית ובהגות על האנטישמיות; עוברת אל האפיסטמולוגיה וההיסטוריוגרפיה של השואה ומלחמת העולם השנייה ואל תזוזת הפרדיגמות ההיסטוריות מזו של חברה לזו של זיכרון; ונחתמת לבסוף במתח המתמשך בין ההיסטוריה המערבית, על צורות ההכרה המושרשות בה, ובין ההיסטוריה הבתר-קולוניאלית. שינויים ותהליכים אלה נבחנים דרך פרספקטיבת החוויה היהודית, ומציעים בה בעת את נקודת המבט של הפרשנות האוניברסלית.