ספר ההשוואה בין הלשון העברית לערבית (כִּתַאבּ אלמֻוַאזַנַה̈) הוא חיבורו המונומנטלי של ר' יצחק בן ברון, שבו סיכם את הישגיהם של חכמי לשון בלשנות שמית משווה במאות ה־10–11. בן ברון, איש אשכולות שהיה מקורב בספרד במפנה המאות 11–12 לענקי הרוח ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי, מציע ניתוח שיטתי, מעמיק וחדשני, של הזיקה המבנית והלקסיקלית בין העברית לערבית, בהתבסס על תורת ר' יונה אבן ג'נאח ומסורות הדקדוק והמילונאות הערבית הקלאסית. במהדורה זו מוגשים לראשונה כל שרידי החיבור שנתגלו עד ימינו ערוכים במהדורה ביקורתית, מתורגמת ומבוארת, ובלוויית מבוא מפורט ומדור 'הארות' מעמיק ורחב־היקף המאיר את תורתו של בן ברון באור חדש .

הספר אני ואחי נגד בן־דודי מבקש להצביע על ההבדלים במתן אמון בחברות אסלאמיות דוברות ערבית ולהסבירם בהשוואה למתן אמון בחברות מערביות. לשם כך נבחן מעמדו של האמון על בסיס תפקידו בפער בין ביטויים גלויים לכוונות סמויות. הספר סוקר את ביטויי האמון במגוון תחומים בתרבויות האסלאם דובר הערבית, מזקק מהם את עקרונותיו המשותפים, משווה אותם למקביליהם בתרבויות מערביות, בעיקר אמריקאיות, ומעלה הצעות לקידום האמון ההדדי ביניהן.