האומנם ישראל היא "וילה בג'ונגל"? אהוד ברק ו בנימין נתניהו , שעשו שימוש בביטוי זה, ביטאו תפיסה פופולרית מתנשאת בקרב קברניטי המדינה לדורותיהם והציבור בכללותו, שאינה רואה את ישראל כחלק מהמזרח התיכון מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית. קובץ המאמרים בספר זה עוסק בשאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון משלל היבטים אסטרטגיים, פוליטיים, חינוכיים ואקדמיים. הספר מראה כי בניגוד לתפיסות ישראליות מקובלות של מדינה במצור ועם לבדד ישכון, ישראל מילאה תפקידים מגוונים במזרח התיכון, הן במישור הגלוי והן במישור הסמוי, הן במצב של מלחמה והן במצב של שלום. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיה מעמידים למבחן את שאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון.

מיתוס המדינה , המוגש עתה לקורא העברי, הוא ספרו האחרון של הפילוסוף היהודי־גרמני ארנסט קסירר (1874–1945). בספר זה, שלחיבורו הקדיש את שנתו האחרונה, קסירר מתמודד עם הסוגיה הרת הגורל ביותר של קיומנו התרבותי: שאלת המיתוס הפוליטי. כנציגה המובהק של האסכולה הנאו־קאנטיאנית בחצי הראשון של המאה העשרים, עמוד התווך של דיונו של קסירר הוא המאבק הפילוסופי עתיק היומין בין התבונה והחשיבה הרציונלית של האדם לבין הכוחות והיסודות האי־רציונליים, המאיימים להשתלט עליו באמצעות מיתוסים פוליטיים. לאורך החיבור קסירר מגולל בפני הקורא את ההיסטוריה הארוכה של המאבק הפילוסופי והפוליטי הזה, היסטוריה שתחילתה בהגות הפוליטית של אפלטון , המשכה דרך אוגוסטינוס ועליית הנצרות, הגותו של תומס אקווינס והגות ימי הביניים, וסופה ב ניקולו מקיאוולי בראשית העת החדשה. חלקו האחרון של החיבור מוקדש למקומו של המיתוס בהגות של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים דרך עיון בתורותיהם של תומס קַרלַייל , ארתיר דה גובּינו ו גו"פ הגל . קסירר מציג את הרקע הפילוסופי וההגותי להופעתם של המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים.

בשנים האחרונות החברה הציונית־דתית עוברת מהפכה פמיניסטית שמשנה את פניה ואיתה את פני החברה הישראלית כולה. שמרנות מהפכנית דן באסטרטגיות מאבק של המהפכה הפמיניסטית־הלכתית בישראל, תוך בחינת תפקיד המשפט הישראלי במאבק זה. האם המשפט הוא כלי לקידום שינוי חברתי, או דווקא גורם מעכב ומחזק את הסדר החברתי והדתי הקיים? מהן האסטרטגיות לקידום שינוי חברתי, ומה טיבן? ומה משמעות אופיין הייחודי של האקטיביסטיות, כפמיניסטיות דתיות? ספר זה מקדם הבנה עמוקה ורחבה של דינמיקת השינוי בישראל: מבחינה מוסדית בקרב רשויות המדינה, מבחינה ארגונית בקרב החברה האזרחית ומהבחינות המגדרית־תרבותית והדתית בקרב החברה הישראלית על כלל רבדיה. הספר הוא גם הזמנה לרפלקציה אישית וחברתית של מרכיבי הזהות שלנו כישראלים ועל אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

יוהאן האוּזינְחָה (1945-1872), היסטוריון התרבות ההולנדי המפורסם, פרסם את הומו לוּדֵנְס (האדם המשחק) ב־1938. מאז ועד היום חשיבותו העצומה לחקר התרבות האנושית רק הלכה וגדלה. שלוש המילים הראשונות של ספר זה: "המשחק עתיק מהתרבות" מעידות כבר על מהותו. המשחק קיים עוד לפני כל ניסוח ידוע של התנהגות אנושית. הומו לוּדֵנְס הוא המחקר השיטתי הראשון הרואה במשחק תופעה שבאמצעותה ניתן לחקור ולהבין את התרבות האנושית בכללותה. מכאן נובעת האוניברסליות שלו החלה הן במרחב והן בזמן. האוזינחה , שכבר ביסס את שמו כהיסטוריון תרבות המערב, נעזר בכתיבת הומו לוּדֵנְס גם במחקרים שעשו אחרים על תרבויות לא־מערביות כדי להראות את תחולתו הכוללת של רעיון המשחק. לכל אורך הספר, שנכתב במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, ובייחוד בחלקים המדברים על המשחק במלחמה ובפוליטיקה, בולטת גם ביקורתו הנבואית של האוזינחה על המתרחש אצל שכנתה המזרחית הגדולה של הולנד. האוזינחה הוא הומניסט מושלם הן במובן הקלאסי, הלמדני, והן בתפיסתו השוויונית את כל האדם באשר הוא אדם. תפישת המשחק שלו היא חלק מהומניזם זה. ספר זה הוא עדות לאמנות כתיבה שהפכה נשכחת כמעט, אמנות שראתה קשר הדוק בין מחקר רחב־אופקים ועמוק ובין אהבת האדם.

קובץ המאמרים האם יש עוד מקום לתיקון עולם? המוגש לכבודו של פרופ' פול מנדס־פלור בהגיעו לגבורות, מבקש להמחיש את החיוּת והנחיצוּת של חקר מחשבת יהדות גרמניה בעידן המודרני, הן כתחום מחקר העומד בזכות עצמו, והן כאפיק מחשבה להתמודדות עם אתגרי ההווה. מאמרי הספר מבקשים להתמודד עם האתגר שהמציאות ממשיכה להציב לפתחנו: יש הכרח בתיקון עולם כאן ועכשיו, אך כיצד? כיצד ניתן לקדמו במרחב האינטלקטואלי? ובפרט, מה בכוחו של שדה המחקר ההיסטורי לתרום לכך ובייחוד זה הנוגע לתולדות מחשבת יהדות גרמניה בעת החדשה? פרופ׳ פול מנדס־פלור הוא מגדולי החוקרים של מחשבת יהודי גרמניה בדורנו, שהעמיד גוף מחקר חסר תקדים בחשיבותו, היקפו ואיכותו. הספר הוא מִנחה מתלמידיו ומוקיריו.

קובץ מאמרים זה מכיל בחובו מחקרים חדשניים ומסות הגותיות בקבלה, בפילוסופיה, בתיאולוגיה, בהלכה ובחוכמת ההנחייה, שלהם נגיעה עמוקה לסוגיית השלום והמחשבה היהודית. קובץ זה יוצא בעקבות פרויקט 'שיח שלום', המאפשר מפגשי שיח בין זרמים שונים של העולם היהודי, ומפגשים בין־אישיים של יהודים, מוסלמים ונוצרים. 'שיח שלום' ניצב על שלושה עמודי מחשבה ועשייה: [1] התיאוריה והמעשה של הנחיית הקבוצות והפסיכודרמה; [2] השיח האנטי־פוליטי; [3] 'תורת אחדות ההפכים' שבליבת המחשבה היהודית. המעשה והמחשבה של 'שיח שלום' מקבל בקובץ זה עומק מחקרי, הגותי ועיוני, וחושף כמה מיסודות המחשבה והעשייה של פרויקט זה דרך שלל מחקרים חדשניים; ומצביע על המיקום המיוחד של השלום בשיח ההגותי והעיוני.

במשך שנים רבות נשים ארמניות, אזידיות, בנות שבט הטוטסי ונשים בוסניות נפלו קורבן לאונס שיטתי, כחלק מפרקטיקה של רצח עם. באמצעות מחקר שכלל ראיונות עם נשים שהיו קורבנות לג׳נוסייד, חוקרת ד״ר נעמי הלברטל לנדאו את התופעה המחרידה שזוכה למימוש גם בימים אלה, מראה את שורשיה ואת השלכותיה. בספר במלתעות הפטריארכיה , המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, מציגה ד״ר נעמי לנדאו הלברטל את התופעה, על כל רבדיה. אחרי תהליך ממושך שכלל ראיונות עם נשים אזידיות, וסקירת מקורות היסטוריים רבים, היא נוגעת בשורשיה של אלימות מגדרית במלחמה, מסבירה את מניעיה ומציגה כיצד תופעה זו משפיעה על החברה כולה ומשמשת ככלי לביצוע רצח עם. ספר זה הוא מחקר היסטורי מזעזע וכתב אישום כואב נגד כל מי שמאפשר לזוועות הללו להתרחש ו/או שבוחר בשתיקה.

משבר הפוליטי חוקתי בו אנו מצויים בעת הזאת הוא הרגע בו שאלת המחויבות האזרחית הופכת להיות שאלה קיומית: האם חובתו של אזרח לציית לשלטון שנבחר בהליך סדור או שמא מהעובדה ששלטון נבחר באופן דמוקרטי לא נובעת המסקנה שיש לציית לו גם במחיר פגיעה בצדק, בהגינות ובערכי היסוד הדמוקרטיים. הטענה המרכזית של מסה זו היא שיש להבחין בין שני סוגי אי־ציות אזרחי: בין אי־ציות בגין פגיעה בחוק או במדיניות לבין אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות. אי־ציות מהסוג הראשון, מבטא הכרה בלגיטימיות של השלטון, והוא תביעה לתיקון מסוים. לעומת זאת, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות מערער על הלגיטימיות של השלטון. המסה שלפנינו עוסקת באי־ציות אזרחי מהסוג השני. המסה מתמקדת בהצדקות האזרחיות השונות שיש לאי־ציות אזרחי במצב זה, תוך תשומת לב למציאות הישראלית. מסה זו מעלה את הטענה שאי־ציות בגין הפרת חוקיות הוא חובה אזרחית שמבוססת על רעיון ההסכמה החברתית, הקודמת לשלטון ומתנה את סמכותו. המסה היא קריאה לאחריות ומחויבות אזרחית המבטאת את אחריותו של האזרח לעצמו, לחברה שבה הוא חי ולמדינתו.

חיבור זה בוחן עשר יצירות עתיקות מהאוצר הספרותי של עם ישראל: ארבע מספרות המקרא שהתקדשה ( יונה , אסתר , דניאל ו מגילת רות ), ושש מהספרות החיצונית ( טוביה , שושנה והזקנים , יהודית , אחיקר , יוסף ואסנת ו יציאת מצרים ). דרך קריאת כתבים אלה בהקשרם ההיסטורי, המחבר מבקש לחשוף כיצד התגייסו למאבק על דעת הקהל של החברה היהודית בעיקר בימי הבית השני ובדורות הראשונים אחר חורבנו. בזכות חשיפה זאת, הקורא יגלה כי כבר באותם ימים רחוקים הכל היה פוליטי.

כיצד מרגיש ונראה מוות מוחלט של עולמו הפנימי של האדם? על כך משיב ז’אן אמרי – או הנס מאייר בשמו האמיתי – באוסף המסות הקלאסי שלו, מעבר לאשמה ולכפרה . אמרי חווה מוות כזה כשנעצר ועונה על ידי הנאצים, ונשלח לאושוויץ’-מונוביץ’ שאותו שרד, עד להתאבדותו כעבור כמה עשורים. אמרי חש במוות זה גם בשנים שאחר המלחמה, בעת שהעולם סביבו חיפש דרכים להכחיש את שהוא חווה. ניסיונו האכזרי של אמרי מוביל אותו לנסח ביקורת מוסרית נוקבת כלפי המערב ונכונותו לבגוד באופן מושלם בערכיו, כלומר במסורת צלם האל באדם ובאתיקה המשתמעת ממנה. הספר שלפניכם מציע קריאה מעמיקה ומרתקת בהגותו של אמרי, ודרכה משרטט את סיבת המוות של הנפש – אובדן יכולת החריגה מהעצמי, אובדך תחושת הנשגב והטרנסצנדנטי. חריגה זו, היפתחות זו של האדם לעולם, היא נשמת אפה של נשמתנו, כך נטען בספר. בימינו גואה רטוריקה המזכירה את הנאציזם – התייחסויות לקבוצות אתניות או אמוניות כמחלות, חרקים או עכברושים. במיוחד בימינו, ספר זה נכתב בתקווה שיצליח לזרות מעט אור על משמעותם של ביטויים קשים כאלה ועל הסכנה האיומה הגלומה בהם.

ספרות של שבט או ספרות של עם? מאת חנן חֶבֶר דן בשאלת זהותה של הספרות העברית המודרנית. המבט הביקורתי והתאורטי המתוחכם שמפנה חֶבר אל הספרות העברית שנכתבה בתקופת היישוב מאתגר את היחסים שהתקיימו אז בין זהותה השבטית לבין זהותה הלאומית, וּמספר את תולדותיו המרתקות של הדיון הביקורתי הסוער שהתנהל סביבן בספרות הארצישראלית בת הזמן. הספר כולל דיונים פרשניים מעמיקים וּמפתיעים ב’נקמת האבות’, הנובלה שפרסם יצחק שמי, יליד חברון, ב־1927. באמצעות ניתוח נוקב של מנגנוני האלימות והנקמה של הנובלה של שמי חושף חנן חבר את מבני העומק התרבותיים והפוליטיים של תקופת היישוב. זהותו הערבית של המספר העברי של הנובלה מאפשרת לקרוא אותה בדרך דיאלקטית שמתחקה אחרי הטלטולים והתנודות של הקו המפריד בין הפלסטינים ליהודים ששרטטה הציונות. הספרות העברית נוכחת בספר כזירה של קונפליקטים לאומיים, שבטיים, אתניים ומגדריים – אבל הניתוח הפואטי המפורט של הנובלה מאפשר לשרטט באמצעותה אופק של תקווה לקיום המשותף של העמים השרויים במאבק דמים.

מה הקשר בין גמד המתכופף, הפה של עוג מלך הבשן, ומחט נעוצה באדמה? כל אלה הם דוגמאות – קיצוניות כמובן – של צורת הפרשנות הנפוצה ביותר בתלמוד הבבלי: האוקימתא. לאוקימתא הבבלית יצא שם רע במאתיים השנים האחרונות, וכבר ראשוני חוכמת ישראל קבלו על הפירושים העקומים והקשים הממלאים את התלמוד. הספר שלפניכם מבקש לחפש היגיון בשיגעון, ומנסה להבהיר את ההרמנויטיקה החז”לית. מצד אחד, מבקש הספר להציע מודלים הרמנויטיים אפשריים אחדים אשר עשויים להציע פשר לפרשנות האוקימתא; מצד שני, נבחנים בספר מקרים נדירים שבהם נשללת בידי התלמוד הבבלי עצמו הלגיטימיות של פרשנות אוקימתא. בכך מבקש הספר לשרטט את קו הגבול שבין הראוי ובין זה שאיננו ניתן להשמעה. השיח הפרשני אשר נחשף כתוצאה מכך הוא שיח רב־קולי, שבור ומפורק, אשר יש בו מגוון של הגיונות, אשר לא תמיד מסתדרים זה עם זה, אולם יחד הם יוצרים פסיפס פרשני מרהיב.