תקריב הוא סיפורה של משפחה יוצאת גרמניה, שהתערותה רצופת התושייה ורבת ההישגים בארץ-ישראל של ערב קום המדינה נשברת בתהליך היוצא מכלל שליטה של פרשת אהבים מאוחרת. גיבורי העלילה הם רופא מצליח, רעייתו המוזיקאית, שני ילדיהם המתבגרים, חתנם יליד עיירה פולנית שאך זה חזר משירות בצבא הבריטי ומסתפח לכוחות המגן בטרם נוסד צה"ל, וצלמת מצודדת המצליחה ברוב חוכמה וחן להוציא את אבי המשפחה מקונכיית שלוותו המדומה. תמונות חיות מהתקופה הסוערת של הכרזת המדינה, כולל הגעת הנשק הצ'כי, קרבות ראשונים ערב ה' אייר תש"ח ופרשת אוניית הנשק "אלטלנה" שבן המשפחה המגויס היה מעורב בהם, בצד "ראיון" אישי עם דויד בן-גוריון בשדה-בוקר, שנקרא מאחורי הצאן לשוב לכס ראש הממשלה בירושלים - מספקים את החלק התיעודי של רקע ההתרחשות, שסופה בלתי נמנע. עמי שמיר עלה לארץ מפולין בשנות השלושים, שרת בבריגדה היהודית והיה קצין תרבות בצה"ל. כעשרים שנה עבד ככתב ועורך, תחילה בשבועון "במחנה" ואחר כך, בין השאר, ב"דבר השבוע", "למרחב" ו"הארץ". תרגם וערך יותר ממאה ספרים. "תקריב" הוא ספרו הרביעי. קדמו לו "נעליים מארץ-ישראל" - על נעורים בפולין בין שתי מלחמות העולם, "עמודי פנים" - מבחר מכתבותיו בעיתונות, ו"זמן אוויר" - על חוויות שירותו בבריגדה במלחמת העולם השנייה.

זמן אוויר הוא סיפור חניכה תיעודי-בדיוני של צעיר ארץ-ישראלי בשלהי מלחמת העולם השנייה. בדרך העוברת מהתנסות בקיבוץ לצבא הבריטי ולפלוגת ההנדסה של הבריגדה, הופך הגיבור לעד חד-עין המעורב בשוליה הזניחים של המערכה הגדולה. השאיפה הרומנטית להילחם בצורר ולנקום, ולו במשהו, את דמם השפוך של בני עמו באירופה, מתפוגגת לשגרה צבאית זרה, לא אחת אירונית, ולמפגש מאלף עם מִגוון אנושי ססגוני, במדים ובלעדיהם, ועם עולם מותש המתבוסס באחריתו של מאבק האיתנים. גיבור הסיפור נשלח למשימה שווייקית בביירות, בונה - במסגרת נדודי פלוגתו - בית-חולים מיותר בטוברוק, מקים גשר וירטואלי בחזית איטליה, מוגלֶה עם יחידתו לארצות השפלה, מבלה שם בנעימים באין דבר חשוב יותר לעשותו - ומתבגר בדרך. מפגש קצר עם יתומי שואה, ומשימה משפחתית נועזת שהוא נוטל לבסוף על עצמו, המביאה אותו לברלין החרבה ומזרחה משם, אין בהם כדי להפיג את הרגשתו כי המלחמה שבה נטל חלק לא היתה אלא זמן אוויר, פרק של קליטה מואצת שהמסר והתכלית שמאחוריה עודם לוטים בערפילי העתיד.