ספר זה מוקדש לעיון במשפט, לחימה ואתיקה צבאית. הוא דן בנושא מנקודת המבט של צה”ל, ומתמקד בהקשרים של ניהול סכסוכים מזוינים עכשוויים, ובמיוחד במבצע צוק איתן. הספר מכוּון לסייע למפקד, לחייל ולאזרח; להבהיר את משמעות עקרונות המשפט ההומניטרי הבין-לאומי ואת יסודות האתיקה הצבאית, וכן להציג את המוּרכּבות הכרוכה ביישומם הלכה למעשה. הניתוח מתבסס על ראיונות עומק עם אנשי צבא ועם אנשים מובילים במחקר אקדמי בתחומי המשפט, המוסר והאתיקה. הספר מתבסס על ניסיונו הצבאי של המחבר, שיסודו בהיכרות מעמיקה עם תחום הצליפה, על השתתפותו הפעילה במבצע צוק איתן – ומבצעים קודמים – כמנהל ידע בתחום הצליפה של צה”ל וכאחראי לתחקירים המבצעיים בתחום, ועל מומחיותו בתחום לימודי הצבא. כמו כן, הניתוח מתבסס על כישוריו כאנתרופולוג המיומן בעבודת שדה, המושתתת על הבנת תופעות חברתיות ‘מבפנים’, תוך התבוננות עמוקה ומתמשכת. “[יש] להטמיע בצה”ל הוראות להכשרות החיילים והמפקדים בכל הנוגע לעקרונות המשפט הבין‑לאומי, ולהבטיח כי במסגרת ההכשרות יוקצה פרק זמן מתאים לנושא דיני הלחימה”. (מבקר המדינה, דוח מיוחד על מבצע צוק איתן, מרס 2018)

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה בשבת? בזמן "פירוק" הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ’ רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא”י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה "האיש החזק במפא"י" או "יד ימינו של בן גוריון". העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.

בספר זה ימצא הקורא המשך לשני ספריו הקודמים של המחבר הדרך הממוצעת ו האמת הכפולה , שנסבו על עמדות אמצע בהגות היהודית המודרנית, שביקשו לשלב מסורת ומודרנה, והציגו גישות שונות להתמודדות עם המתח שבין התבונה להתגלות, בין הדת לדעת. ספר זה מציג לקורא את ההוגים המודרניים בזמננו, האוחזים באחת מעמדות השילוב האלה, הלא היא העמדה הדיאלקטית. יש בין ההוגים האלה מי שסברו כי המתח ניתן לפתרון, והקרע בתודעת האדם בין השכל לרגש, בין המוח ללב, ניתן לאיחוי, ויש מי שסברו כי הדיאלקטיקה בין קוטבי המתח היא בלתי פתירה, עמדה קרובה לעמדה הביניימית הקרויה עמדת “האמת הכפולה”. עמדת כמה מההוגים אינה ברורה, וחוקריהם חלוקים בשאלה אם פתרו את המתח והציעו איחוי אם לאו. גם המחבר מציע את דעתו במחלוקות אלו. הספר שלפניכם עוסק בעמדותיהם הדיאלקטיות של הרב קוק, הרב סולובייצ’יק, הרב א”י השל, מיכאל רוזנק, ש”ה ברגמן, ליאו שטראוס, ע”א סימון, אמיל פקנהיים, הרב מרדכי ברויאר ודודו הרב יצחק ברויאר, תמר רוס, הרב שג”ר, משה מאיר, מיכה גודמן ואלחנן שילה. בנוסף, מוצגות פרשנויות להוגים אלו משל אבינועם רוזנק, אליעזר שביד, אביעזר רביצקי, אבי שגיא, בנימין איש-שלום, אהוד לוז, דב שוורץ, הרב יובל שרלו, לורנס קפלן וחיים רכניצר. המחבר מערער על כמה מפרשנויות אלו ומציע פרשנות משלו. מסקנת החקירה היא כי מלומדים רבים ערים למתח הדיאלקטי שבין התבונה להתגלות, וחלקם סבור שיש לו פתרון. עם זאת, על-אף הפרדוקסליות שבעמדת “האמת הכפולה”, הגורסת שקיימות שתי אמיתות סותרות ועלינו לחיות עם שתיהן בעולמנו זה או עד לעתיד אוטופי או משיחי, יותר ויותר הוגים מקבלים אותה ונמנעים מעמדות אפולוגטיות ואשלייתיות האוחזות בעמדת הזהות בין שני התחומים או בעמדת התחומים הנפרדים, לפיהן אין כלל מתח או סתירה ביניהם.

האם אלימות המונית היא בלתי נמנעת? האם טבעו של האדם מכריע אותו לצאת למסעי רצח בשם הדת, הלאום או הגזע? בשנת 1932, בעיצומם של משברים אלימים ברחבי העולם ועל רקע התחזקותה של המפלגה הנאצית בגרמניה, התבקשו אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד להתייחס לשאלות אלה ולהציע הבנה טובה יותר של מקורות המלחמה והאפשרות למנוע אותה. תשובתם של שני ההוגים היהודים סוכמה בחליפת מכתבים שהתפרסמה בשם למה מלחמה? והגדירה חלקים מהותיים בשיח על אלימות ומקורותיה בעשרות השנים שלאחר מכן. הספר איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה מציע תרגום עברי חדש לחליפת המכתבים ודיון מעמיק ברעיונות המובעים בהם, במקומם במחשבה של איינשטיין ופרויד וברלוונטיות של רעיונות אלה בתחילת המאה העשרים ואחת. דומה כי כיום, לנוכח משברי המנהיגות בעולם המערבי ובישראל, היחלשותה של הדמוקרטיה הליברלית והשפעתן הגוברת של תפיסות עולם שובניסטיות ואתנו-צנטריות, ראוי לחזור לרעיונות של איינשטיין ופרויד ולדחיפות שבה התייחסו אל הצורך למנוע אלימות.

“כשאני מביאה דוגמאות מדרך ההתמודדות שלי, אין לי כוונה לרמוז שאלה הדרכים הנכונות היחידות, אלא רק לספק רעיונות. מי יודע, אולי ביום מן הימים, משפט או שניים מהספר הזה יצוצו לפתע בראשה של מטפלת ברגע הקריטי”. ספר זה שופע תובנות בנוגע לעבודת הפסיכותרפיסטים – נשים וגברים כאחד – כמלאכה המשלבת התמדה, אתגרים והנאה. נינה קולטארט (1997-1927), מהפסיכואנליטיקאיות הבריטיות הבולטות בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, מתארת באומץ, בשנינות ובהומור את הפרדוקסים השונים המאפיינים את העיסוק הטיפולי. מטפלות בגישה הפסיכודינמית תמצאנה בין דפי הספר הד לחווייתן, כמי שעוסקות ב”מקצוע הבלתי אפשרי” ששמו פסיכותרפיה. למהדורה העברית מצורפות הקדמה הסוקרת את דיוני המחלוקת הסוערים בלונדון, אשר הולידו את קבוצת הפסיכואנליטיקאים הבריטים העצמאים וכן אחרית דבר המשרטטת קווים לדמותן של “הקבוצה העצמאית” ושל נינה קולטארט.

סדר הפרקים מבוא צעד ראשון: בעקבות פגר בקר צעד שני: בעקבות סקיצות לפורטרט צעד שלישי: בעקבות בכל עת צעד רביעי: בעקבות פורה, שרֿשלֿשכחה מבקש על נפשו צעד חמישי: בעקבות לוויה צבאית כחום היום צעד ששי: בעקבות שמוליקיפוד צעד שביעי: בעקבות לזכר לאה גולדברג צעד שמיני: בעקבות שירו של רני צעד תשיעי: בעקבות אנטומיה של מלחמה צעד עשירי: בעקבות תביעה צעד אחד עשר: בעקבות ד”א ודבר אחר צעד שנים עשר: בעקבות כל האמת ובקשה צעד שלושה עשר: בעקבות נופים צעד ארבעה עשר: בעקבות חוה ידעה תם ולא נשלם: בעקבות שירים (והדמיות) בעל כורחי

הנץ אינו עושה דבר, ראשו אינו זע, עיניו דולקות בעיוורון. הוא הר געש, נחנק בבערתה של אלימות כבושה. הנקר הירוק עף חזרה אל האשור, צונח באחת בראותו את הנץ ונוחת סמוך לרגלי הגזע. הנץ מביט מטה, הנקר בוהה מעלה. שתי הצדודיות הפרהיסטוריות ניחנו בדוממוּת הטמירה של נשק מחכה לשעתו. לאט שוקעת השמש מתחת לעצים והצללים קמים על האשור המת. הנקר מאפיל, אך הנץ עודו זוהר. לפתע הנקר איננו. הנץ יורד בנבכי צל. האדם לבדו נשאר.

מכתב לד'אלמבר על התיאטרון (פורסם 1758) הוא חיבור שכתב ז'אן-ז'אק רוסו בתגובה לפרסום המאמר "ז'נבה" ב"אנציקלופדיה", שבו הציע ז'אן ד'אלמבר, מחבר המאמר, לייסד תיאטרון בז'נבה כצעד משמעותי לביסוס הנאורות בעיר. רוסו העריך שכינונו של תיאטרון בעיר מולדתו הקלוויניסטית יביא לקלקול המידות ולהרס המרקם החברתי. ואולם מעבר לכך, רוסו הוביל את הדיון לסוגיה רחבה הרבה יותר – סוגיית התואם הראוי בין הסדר הפוליטי הנהוג בחברה לבין העשייה התרבותית והחיים האינטלקטואליים המתקיימים בה. חיבורו של רוסו דוחס לטקסט קצר ופרובוקטיבי את כל השאלות המרכזיות הנוגעות לקשרים בין יצירה תרבותית לבין פוליטיקה: האם יש להעניק חופש ביטוי מוחלט, ללא שום מגבלות, לכל יוצר בתחום האמנות? האם תכלית היצירה התרבותית היא ביקורת החברה או דווקא הענקת תמיכה לערכים המובילים שלה? האם זה עניינה של המדינה לטפח את האמנויות, ואם כן, האם האמנויות שמתקיימות בחסות תקציבי המדינה צריכות באופן כלשהו לבטא נאמנות לערכי השלטון? ולבסוף, האם אנשי אמנות ויצירה צריכים תמיד להפגין התנהגות מוסרית ללא דופי ולבטא ביצירותיהם את המידה הטובה? תשובותיו המפתיעות של רוסו מזמינות כל קורא לנסח את עמדתו האישית בנושאים אלה.

ה'עצמי' הוא אחד המושגים החשובים ביותר בתרבות המערבית ובספרות הפילוסופית, הסוציולוגית והפסיכואנליטית. אף על פי כן, קיים ניגוד רב בין מרכזיות העיסוק במושג לבין טווח השינויים שחלו בו לאורך השנים. ספר זה, שופך מעט אור על טיבו החמקמק של מושג העצמי, דרך שימוש בנקודת מבט בינתחומית הבוחנת את התרומה של מבנים חברתיים שונים למכלול מערכת ההתקשרות המבנה את עצמיותו של האדם. הוא מציג טיפולוגיה של חמישה מבנים מרכזיים שקושרו לאורך ההיסטוריה לפעולת כינון ה'עצמי' והם: המבנה של היחיד במובנו כפרט בודד ומונאדי; המבנים של הדיאדה והטריאדה המייצגים את ההשפעות ההדדיות המתקיימות בין שניים או שלושה אנשים; המבנה של הקבוצה הפסיכולוגית אשר חבריה מכירים זה את זה ומשפיעים זה על זה; והמבנה של החברה והקולקטיב הקודם לכל ביוגרפיה של יחיד וכולל 'עובדות חברתיות' שכופות עצמן על הפרט. חדשנותו של הספר טמונה בתיאוריו את המבנים החברתיים והמעברים שמתקיימים ביניהם מנקודת מבט סינכרונית ובו-זמנית. הספר מתמקד באופנים המגוונים שעל פיהם תוארו מופעיהם של המבנים השונים בתרבות ובדרמה הישראלית. הוא מדגים כיצד שונות סטרוקטורלית נוטה להשפיע על החוויה הפנומנולוגית שנוצרת במבנים החברתיים; על סוגי השיח שהם מזמנים או מדכאים; על מופעי העצמי שמתבטאים במסגרתם; ועל הרצון והצורך של היחיד לבצע מעברים ביניהם. בעוד תפיסות עצמיות קלאסיות אופיינו בעמדה לוגוצנטרית המניחה את עליונותו של מבנה חברתי מסוים כ'מסמן על' של העצמיות, הספר מציע לראות בעצמיות כמי שנעה על פי מהותה, במחוזות הסיפיות, מתהווה ומתכוננת במעברים שמתרחשים בין ובתוך מבנים חברתיים שונים. הוא ממחיש מדוע פעולת כינון העצמי איננה ניתנת לרדוקציה לפרדיגמת יחסים יחידה וכיצד לכל מבנה חברתי יש תרומה סגולית המכוננת פורטרט ייחודי של העצמי. הספר שלפנינו חושף את המופעים המגוונים של מבנים חברתיים מרכזיים דוגמת היחיד, הזוג, השלושה והקבוצה, כפי שהם משתקפים בדרמה הישראלית, החל מקום המדינה ועד ימינו. הוא מציע קריאה חדשנית ובינתחומית לטקסטים שהיו למצגי יסוד בתרבות העברית דוגמת: 'הוא הלך בשדות'; 'בערבות הנגב'; 'הם יגיעו מחר'; 'קרא לי סיומקה'; 'חדווה ואני'; 'ילדי הצל'; 'לילה במאי'; 'טיפולים אחרונים'; 'ליל העשרים', 'חברות הכי טובות' ועוד. פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל אביב

שבתי צבי, שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו ממשיכה להיות נוכחת בתודעה הקולקטיבית של היהודים. על שבתי צבי ועל משיחיותו נכתבו יצירות רבות בתחומים רבים: ספרות ושירה, ציור ואמנות מופשטת, מחקר היסטורי וכן מחזאות. בספר זה מובאים מחזה ותסריט לא ידועים על שבתי צבי שנמצאו לאחרונה בארכיונים, שנכתבו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הועלו על הבמה או האקרן. מחבריהם, שני יוצרים שנשכחו: משה ליבר שכתב את המחזה ושמשון יעקב קרויטנר שכתב את התסריט. הוקדמו ליצירות פרק על שבתי צבי על הבמה ועל גבי האקרן וביוגרפיות על מחברי היצירות שבספר. לספר מצורפות כמה יצירות אמנותיות בלתי ידועות משל נחום גוטמן, נדב בלוך ונחמה לבנדל ומעל גבי הכריכה יצירה בלתי ידועה של ראובן רובין.

מאז תחילת שנות ה־2000, עם היכנסו לתוקף של “חוק הקולנוע” (2001), תפס הקולנוע הישראלי מקום מרכזי בתרבות הישראלית, וגם על מפת הקולנוע העולמי. שורה של במאיות ובמאים צעירים, רובם בוגרי בתי הספר לקולנוע בארץ, פרצו לקדמת הבמה עם סרטים רעננים, לעתים חדשניים מבחינה צורנית, שכמה מהם התאפיינו במידה של חתרנות פוליטית. קולנוע זה הפך במהרה למראׇה ביקורתית של החברה הישראלית: בהפנותו מבט מורכב, לעתים נועז, אל שסעיה ופצעיה של המדינה, הוא מציע אלטרנטיבה לטיפול הנדוש, הקונפורמסטי לעתים, של אמצעי התקשורת בשאלות חברתיות ופוליטיות. חלקו הראשון של הספר מתמקד במיפוי הקולנוע הישראלי החדש באמצעות כמה קטגוריות תמטיות: השינויים המוסדיים שעבר בתחילת שנות ה־2000, הקולנוע הנשי החדש, רב-תרבותיות בקולנוע הישראלי, ייצוג הדת בקולנוע החדש, הקולנוע הלהט”בי, ביטויי המחאה החברתית בעקבות “הקיץ החברתי” של 2011, הטרילוגיה ה”פוסט-טראומטית” של מלחמת לבנון, הקולנוע הדוקומנטרי החדש (פרק המתמקד ביצירתו של אבי מוגרבי). חלקו השני מוקדש לראיונות עם כמה מהיוצרים המובילים בקולנוע הישראלי החדש: רפאל נדג’ארי, קרן ידעיה, ערן קולירין, רונית אלקבץ, דוד וולך, ארי פולמן, שמואל מעוז, ירון שני, דובר קוסאשווילי, מני יעיש ונדב לפיד. את אחרית הדבר לספר כתב ארי פולמן, בן מחזורו של אריאל שוייצר בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת”א. פולמן עומד על המהפכה שחוללו בני דורו בקולנוע הישראלי והמעבר של חלק מהבמאים מעשיה טלוויזיונית לקולנוע.