שבתי צבי, שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו ממשיכה להיות נוכחת בתודעה הקולקטיבית של היהודים. על שבתי צבי ועל משיחיותו נכתבו יצירות רבות בתחומים רבים: ספרות ושירה, ציור ואמנות מופשטת, מחקר היסטורי וכן מחזאות. בספר זה מובאים מחזה ותסריט לא ידועים על שבתי צבי שנמצאו לאחרונה בארכיונים, שנכתבו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הועלו על הבמה או האקרן. מחבריהם, שני יוצרים שנשכחו: משה ליבר שכתב את המחזה ושמשון יעקב קרויטנר שכתב את התסריט. הוקדמו ליצירות פרק על שבתי צבי על הבמה ועל גבי האקרן וביוגרפיות על מחברי היצירות שבספר. לספר מצורפות כמה יצירות אמנותיות בלתי ידועות משל נחום גוטמן, נדב בלוך ונחמה לבנדל ומעל גבי הכריכה יצירה בלתי ידועה של ראובן רובין.

מדוע קיים רוע בעולם? מי אחראי לו? מה מקור הרוע? איך הוא נוצר? בספר זה נעשה ניסיון ללמוד על הרוע האנושי מתוך ביטוייו העתיקים במיתוסים של בריאת העולם. קריאת מיתוסים במסורת הפסיכולוגיה האנליטית מבית מדרשו של קרל גוסטב יונג, עוקבת אחרי הצורות השונות שבהן מצטייר הרוע הארכיטיפלי בתוצרי הלא־מודע הקולקטיבי. "מיתולוגיה היא פסיכולוגיה שמפרשים אותה בטעות כביוגרפיה, היסטוריה וקוסמולוגיה" (ג’וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים , 1949). ההרמנויטיקה היונגיאנית רואה בתוצרי הלא מודע־הקולקטיבי תיאור של מבנים ותהליכים נפשיים. לכן הרמנויטיקה זו מאפשרת לחקור את התהוות הרוע הארכיטיפלי והתפתחותו מתוך ביטויי הצל הקולקטיבי במיתוסים. הספר מתאר את האיכויות, התכונות, ההתרחשויות, המחשבות והאירועים הנפשיים אותם התודעה יוצרת המיתוס הגדירה כרוע, ואת דרך התהוותם. סקירת המיתוסים מלמדת כי מה שגורם סבל לאדם ופוגע בהתפתחותו והתפתחות תודעתו מוגדר כרוע. מתוך סקירה זו, נדון מושג הרוע בנפש האנושית ברוח רעיונותיהם של ק"ג יונג ותלמידו אריך נוימן.

השירה המקראית על תכונותיה, סוגיה ותכניה, שימשה נושא למחקרים ולחיבורים כוללים ומפורטים. מגמתנו בחיבור זה צנועה ומצומצמת; בחינת שימושיו ושגירותו של השורש "שיר" בחטיבותיה השונות של האסופה המקראית. החיבור סוקר אפוא את 671 היקרויותיו של המושג בספרי המקרא, על פי רקעם, מגמתם, והקשרם של הכתובים.

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.

הספר בראשית הוא המאמין בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמנותו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעובד. יתר על כן, פרשנות העולם הדתי היא פרשנות האדם המאמין. הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני-אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנית בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, היא אינה יכול להיות התגברות על המצב האנושי. הספר בראשית הוא המאמין טוען שגם אם האמונה היא פעולה של האדם המאמין היא אינה מובילה לשלילת משמעות החיים הדתיים או לערור הנאמנות והמחויבות הדתית. הספר מבקש להציג את הטענה כי דווקא בתוך הראשוניות ההכרתית, האתית והפרשנית של המאמין מתממשת ראשוניותו הישותית של האל כריבון ומצווה. הפרדוקס של החיים הדתיים הוא המסלול שבתוכו מתממש מהפך זה שבו האל נעשה ליש הראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו. טענה זו נבחנת הן באמצעות ניתוח תיאורם של מאמינים על אמונתם, והן באמצעות ניתוח פנומנולוגי ואנליטי של האמונה עצמה. הספר הוא אפוא ניסיון לקרוא מחדש את ניסיונם הממשי של בני-אדם מאמינים, ולהחזיר את האמונה למרחב החיים האנושיים.

אבות הציונות הכניסו למילון את המונח “יהדות השרירים” וחזו בעיני רוחם “יהודי חדש” מצטיין בפעילות גופנית. הספר דת השרירים דן ב”יהדות השרירים” בהקשרה הרחב – הן בהקשר הדיון בספורט כדת מודרנית, הן בהקשר התרבותי של הספורט, והן בהקשר ההיסטוריה היהודית. פרקי הספר מערערים על המיתוס השגוי בדבר היהודי הלא-ספורטיבי וזיהויו של “יהודי השרירים” הישראלי כהיפוכו של יהודי הגלות רפה-הגוף לכאורה. הספר יוצא מנקודת המוצא המגדירה ספורט כדת, שממנה עובר הדיון אל הקשר בין ספורט, מודרנה, פשיזם ונאציזם ואל ניתוח היחס המורכב שבין ספורט ויהדות. בין השאר הוא דן בפרשות בלתי מוכרות שעניינן הספורט היהודי בגרמניה הנאצית, במורשת הגרמנית של הספורט בישראל ובקשר שבין שואה, ישראל ודימוי היהודים בשדה הספורט וסביבתו. פרק מיוחד מוקדש לחיבור משנת 1937 שנקרא “הרץ היהודי”, שניסה לפרש, בניגוד למקובל, את היהדות ההיסטורית מאז ימי המקרא כיהדות ספורטיבית, כדי לספק לגיטימציה למשנת יהדות השרירים הציונית.

העברית עוברת. היא הייתה לפנינו ותהיה אחרינו. עכשיו היא על פינו - מתקשקשת לנו, נמסה לנו בפה, ואנחנו אלה שמעצבים אותה. על פינו יישק דבר. אלפי שנים היא מתגלגלת, גם גלגולים קטנים, אדוות של משחקי שפה, הדי דברים שקרו, וגם גלגולים גדולים, מהפכות של ממש. הספר מוקדש לכמה מהם - מהאלף-בית הקדום, דרך מילים עם עבר עשיר כמו: "זמן", "חילוניוּת", "רושם", "געגועים", "השראה", "אושר", ועד לצקצוקי לשון עכשוויים. העיון באותיות, במילים ובצלילים, הוא פתח להכרת העברית, עומקהּ, ניסיונותיה והחוכמה האצורה בהּ.

בספר זה כונסו שלושים וחמישה מאמרים מן העשור האחרון, המעוגנים במרחב הספרות העברית שהתהוותה בין אמצע המאה ה-19 לתחילת המאה ה-21. נדונו כאן יוצרים בולטים, מעמודי התווך של הספרות העברית בפרוזה ובשירה, ובהם י"ל גורדון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר, י"ל פרץ ואורי ניסן גנסין, חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן, נתן זך, א"ב יהושע ויהושע קנז, יצחק אורפז וחיים באר, ועד צרויה שלו ואתגר קרת. בצידם הוקדשה תשומת לב לסופרים שנשכחו מלב, אולם גם להם מקום במפה המגוונת של הספרות ושל מחשבת הספרות. רבים מן הפרקים עשויים כ תמונות קבוצתיות, הממפות גזרות רחבות של הספרות העברית לדורותיה על-פי נושא משותף, כגון ייצוגיהן הספרותיים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים, או פגישתם של סופרים בני דורות שונים עם ארץ ישראל. פרקים אחרים בוחנים סוגיות בדיוקנה ובזהותה של הספרות העברית כהוויה קולקטיבית לאומית כגון מושג הקנון הספרותי, מושג המשורר הלאומי, הספרות כמערכת כלכלית או המצאתו של הדיבור העברי בסיפורת ותרומתו להחייאת העברית כלשון מדוברת. כל פרק עומד בפני עצמו, אבל צירופם יחד בונה עלילת-על מורכבת. זהו סיפורה של ספרות צעירה, יחסית, שעברה ב-200 השנים האחרונות מהלך מואץ של צמיחה והשתנות מתוך מגע מפרֶה עם תרבויות אירופה. בד בבד היא נטועה במסורות קדומות, ואוצרת בלשונה ובנושאי היסוד שלה את עקבות הספרות העברית הקלאסית לרבדיה מן התנ"ך ואילך. זוהי ספרות המבטאת יותר מכל תעודה היסטורית את ניסיונות הקיום הדרמטיים של העם היהודי בדורות האחרונים: מתקוות האמנציפציה ועד תהומות השואה; מחיי אמונה מסורתיים ועד מציאות חילונית מודרנית; מהתפצלויות אידיאולוגיות וגיאוגרפיות ועד כינונה מחדש של הזהות הלאומית בהקשר העברי, הציוני והישראלי. עמידתה של הספרות העברית לנוכח סבך הקיום היהודי ובתוכו היא הדבר שהספר הזה מנסה לברר.

אנה ביקונט, סופרת ועיתונאית פולניה, מחברת הספר לוקחת את הקורא למסע מרתק ומצמרר בעקבות המעשה הנורא של שרפת בני הקהילה היהודית בידי שכניהם הפולנים בפולניה הנמצאת תחת השלטון הנאצי. אנה ביקונט מחפשת את השרידים שנותרו וכמו כן את תושבי העיירה ותרה אחריהם בפולין וכן ביבשות ובארצות שונות על פני תבל. המחברת התמודדה עם דעות קדומות וזכרון, למצער, סלקטיבי ובעיקר עם דעת־קהל עוינת. ספר זה, באמצעות תאור המקרה בנורא שקרה ב־10.7.1941, מעלה את אֵימי השואה וכן שאלות על אודות כבוד לאומי, זיכרון לאומי, זיקה בין הפרט והקהילה, יכולת הפרט לעמוד מול ערכיו ועברו. ספר זה ראה אור בשפת המקור, פולנית, בשנת 2004. ב־2011 המחברת זכתה בפרס הספר האירופי, לאחר שתרגום הספר הופיע בצרפתית. ב־2015 הופיע התרגום לאנגלית והספר זכה בפרס הספר היהודי הטוב בארה"ב. הספר כלול בין רשימת מאה הספרים המוערכים לשנת 2015 שערך כתב העת The New York Times Book Review.

הספר עוסק במערכת היחסים המורכבת בין יהודים וערבים בערים מעורבות בישראל. חלק ניכר מהספרות הרבה שנכתבה בנושא זה, מבליט פערים חברתיים ומתחים על רקע לאומי ודתי בין יהודים וערבים, וכן מצוקות בשכונות הערביות. ממחקרים אלה, עולה לרוב נימה שלילית לגבי יחסי הגומלין בין יהודים וערבים. ברם, זוהי תמונה חלקית, שכן בצד המתחים והמצוקות, שוררת מציאות של דו-קיום ושיתופי פעולה בין הקבוצות במגוון תחומים. המחקר בספר זה הוכן במסגרת פרויקט "בניית שלום מלמטה", שמקדם מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שבאוניברסיטת תל אביב בשנים האחרונות. הפרויקט נועד להרחיב את שדה חקר הסכסוכים והשלום, אשר מתרכז לרוב במרכיביו 'האנכיים' של סכסוך מתמשך, שעניינם המאבק האידאולוגי והמדיני, המלווה לעתים בעימות אלים, שמשקפים גם את עומקו. בצד מרכיבים אלה, קיימים גם מרכיבים 'אופקיים' המתבטאים בקשרים בין החברות הנתונות בסכסוך בתחומי חיים שונים. קשרים אלה מתנהלים תוך כדי הניסיונות להביא לפתרון הסכסוך ויש להם חשיבות ומשמעות בשמירה על יציבות הסכסוך ואי-התדרדרותו לעימות אלים, וכן בהשפעה על תודעתן של החברות באשר להכרות עם הצד השני והסיכוי לדו-קיום ולשלום עימו.

בביוגרפיה זו של אונורה דה בלזאק – שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג – משתקף הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי־שוליים אוסטרי דגול; על כך עומד פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר. צווייג העריץ ללא סייג את בלזאק, "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית – שבהיקפה המאסיבי, בתנופת רעיונותיה ואלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה. עמוד אחר עמוד בביוגרפיה זו מתגלה גדולתו של האיש הקולוסאלי בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, כמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמי־יוּרגי ובלהט רוחו שלא תדע מנוח. ועם זאת הבחין צווייג חד־המבט בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר אך ריק־מתוכן. בלזאק רדף כל ימיו אחר אשליית דמותה של האשה ובת־הזוג האידאלית. הוא כילָה את חייו בעבודה ללא לאות ונפטר בלא עת – אך אין ספק שאילו האריך ימים היה משלים את מכלול יצירתו, אחת מקתדרלות הרוח המרשימות ביותר שנבנו באירופה. ולא הוא הדין בשטפן צווייג, שכאשר סיים את בלזאק , הביוגרפיה האחרונה שחיבר, היה כבר עייף ומאוכזב מן "העולם של אתמול" מכפי שיוכל לשקם את חייו, ואיבד את עצמו לדעת. בסופו של דבר כבש בלזאק לא רק את פריס אלא את העולם כולו – שהרי החיים קצרים הם, אך הספרות ארוכה היא ונצחית – וגם צווייג זוכה אצלנו לעדנה מחודשת. ביוגרפיה זו היא תזכורת נוספת ומרשימה לכך. מבוא מאת יעקב גולומב.