מה הקשר בין גמד המתכופף, הפה של עוג מלך הבשן, ומחט נעוצה באדמה? כל אלה הם דוגמאות – קיצוניות כמובן – של צורת הפרשנות הנפוצה ביותר בתלמוד הבבלי: האוקימתא. לאוקימתא הבבלית יצא שם רע במאתיים השנים האחרונות, וכבר ראשוני חוכמת ישראל קבלו על הפירושים העקומים והקשים הממלאים את התלמוד. הספר שלפניכם מבקש לחפש היגיון בשיגעון, ומנסה להבהיר את ההרמנויטיקה החז”לית. מצד אחד, מבקש הספר להציע מודלים הרמנויטיים אפשריים אחדים אשר עשויים להציע פשר לפרשנות האוקימתא; מצד שני, נבחנים בספר מקרים נדירים שבהם נשללת בידי התלמוד הבבלי עצמו הלגיטימיות של פרשנות אוקימתא. בכך מבקש הספר לשרטט את קו הגבול שבין הראוי ובין זה שאיננו ניתן להשמעה. השיח הפרשני אשר נחשף כתוצאה מכך הוא שיח רב־קולי, שבור ומפורק, אשר יש בו מגוון של הגיונות, אשר לא תמיד מסתדרים זה עם זה, אולם יחד הם יוצרים פסיפס פרשני מרהיב.

שמונה איגרות שכתב הרב צבי יהודה קוק לעלמה הלנה בר (לימים ברט) בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בכתב יד קשה לפענוח ולתרגום. הן מופיעות כאן לראשונה כשהן מתורגמות לעברית. באיגרות אלו מסביר הרב צבי יהודה את תפקידו של עם ישראל בתוך משפחת העמים, מנתח את מהלך ההיסטוריה העולמית, כיצד הופעת הנצרות גרמה ל”טעות ההיסתורית”, כלשונו, ממנה הולכת האנושות ומשתחררת באמצעות הזרמים הפילוסופיים והתאולוגיים השונים, מה מקומה של התנועה הציונית בתוך מהלך כלל־עולמי זה, וכיצד כל אלה יתגשמו על ידי תורת ישראל ומצוותיה. את האיגרות יש להבין על רקע השיבה של עם ישראל אל ארץ ישראל, המאבקים בתוך התנועה הציונית ומחוצה לה, בפרט אלו שהיו בין תנועת אגודת ישראל לתנועת המזרחי ולתנועת דגל ירושלים, וכמובן על רקע מלחמת העולם שהתחוללה באותן השנים. בספר זה נחשף הקורא לעולמו הפנימי של הרב צבי יהודה, לשליטתו בתורת ישראל על רבדיה הגלויים והנסתרים ולבקיאותו בפילוסופיה הכללית: הדברים מהווים מבוא לעיון בהגותו של מנהיג חשוב שהוביל את הציונות הדתית במאה העשרים.

באפריל 1939 נפגשו בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית שני צעירים יפי תואר בני פחות מעשרים. הוא – צבר יליד ירושלים, סופר בראשית דרכו. היא – עולה חדשה מצ’רנוביץ ברומניה, מבריקה ושאפתנית. היכרותם הציתה סיפור אהבה שנפרס על פני עשרים וארבע שנים, עד לסיומו הטרגי. יהודה היה לסופר, מחזאי ועיתונאי, ו פפיטה הייתה לפילוסופית בעלת שם בין־לאומי, ושניהם נודעו במעגלים התרבותיים והאינטלקטואליים במדינת ישראל הצעירה. זהו סיפור על הצלחות ועל החמצות, על המתח בין החיים בישראל לכמיהה אל העולם הגדול, על זוגיות תובענית ועל פשרות למען הצלחת האחר. זהו סיפור תקופתי על החיים בעידן הדרמטי של היישוב בארץ ישראל ובעשורים הראשונים של המדינה. אך בעיקר זהו סיפור על כוחה של אהבה כואבת ומענגת.

מתוך הספר: בשנת תשמ"ט (1989) פנה אלי ידידי פרופ' שמא פרידמן, אז מנהל מכון שוקן, במכתב – מכתב שהביא בעקבותיו את הפרסום הזה של כל גליונות הירושלמי של מורנו ורבנו רבי שאול ליברמן ז"ל – ובו הצעה לקבל על עצמי מטעם הנהלת בית המדרש לרבנים באמריקה את העתקת גליונות הירושלמי של הגר"ש ז"ל מטופס הירושלמי שלו (דפוס ניו־יורק תש"ט), הנמצא בספרייתו אשר במכון שוקן, הוא הטופס שאכנה בעתיד: טופס ב'. ואמנם בסוף יולי 89', התחלתי לעבוד על גליונות טופס ב' מתחילת מסכת ברכות, וסיימתי באמצע הפרק העשירי במסכת יבמות. במשך אותה שנה אקדמית (תשמ"ט-תש"ן) נודע לי על מציאותם של טפסים נוספים של הירושלמי המוגהים בידי רבינו, הם הטפסים שיכונו: טופס א' (דפוס קרוטושין תרכ"ו), הכולל גליונות על כל הירושלמי; טופס ד' (הוצאת יונתן תרצ"ב), וטופס ה' (ברלין תרפ"ה, שהוא דפוס צילום של דפוס ויניציאה), הכוללים גליונות בודדים; וכן טופס ו' (דפוס קרוטושין תרכ"ו), הכולל מספר נכבד של גליונות; הנמצאים כולם ברשותו של פרופ' מאיר בר־אילן. חוץ מאלה, נמצא במכון שוקן טופס נוסף, שאותו כיניתי טופס ג', הוא עותק שני של דפוס ברלין תרפ"ה, שבו העתיק רבינו בכתב ידו את הגליונות של כ"י ליידן של הירושלמי, מתוך צילום כ"י ליידן הנמצא ברשותו של רבו פרופ' יעקב נחום אפשטיין ז"ל. אחרי אותה שנה, לא נתחדשה העבודה מטעם בית המדרש. ואולם במכתב מתאריך י"ח בסיוון תשנ"ג (9 ביוני 1993), שקיבלתי מאת פרופ' פרידמן, הוא מצטט שם, בין היתר, את מה שכתב להנהלת בית המדרש לרבנים: "כבר נענה ידידנו פרופ' משה עסיס להכין הערות אלה לשם פירסום, כשביקשתיו לכך בשעתו, במסגרת מכון שוקן של בית המדרש דידן, ומי יתן שמפעל זה יתחדש, וישא פירותיו החשובים, פירושיו של הגר"ש ליברמן ז"ל למקומות קשים בירושלמי". ואמנם העבודה על הגליונות נתחדשה כעבור כעשר שנים מתחילתה על ידי פרופ' שמואל גליק, מחליפו של פרופ' פרידמן בהנהלת מכון שוקן, כפי שסוכם בינינו בפגישה שהייתה במכון שוקן ביום ד' י' חשוון תש"ס (10.10.99). ואמנם כבר לפני "יום חמישי כ"ה חשון תש"ס (4.11.99)", התחלתי את העבודה על טופס ב' מתחילת מסכת יבמות, וסיימתי אותה בסוף מסכת נידה, בראשית חודש אב באותה שנה, כפי שציינתי בכתב ידי בסוף ההעתקה: "תם ונשלם יום ה' ב' מנחם־אב תש"ס, 3.8.2000". בהמשך העבודה ציינתי בכתב ידי על הגליונות שהעתקתי משאר הטפסים כדלקמן: טופס א': התחלה במסכת ברכות יום ראשון ג' אלול תש"ס (3.9.2000), וסיום במסכת נידה יום ד' כ' תמוז תשס"א (11.7.2001). טופס ו': התחלה יום ד' כ' תמוז תשס"א (11.7.2001), וסיום יום ד' ה' מנחם־אב תשס"א (25.7.2001). טופס ג': התחלה יום ד' ה' מנחם־אב תשס"א (25.7.2001), וסיום: יום א' 2.9.01 (י"ד אלול תשס"א). מטופס זה העתקתי כמה גליונות לדוגמא לשם המבוא שלי לטופס ג'. טופס ד': התחלה ביום ד' 5.9.01 (י"ז אלול תשס"א), ולא רשמתי תאריך סיום (מן הסתם זה היה באותו יום, למיעוט הגליונות שם). את שלושת הטפסים האלה (חוץ מטופס ג') השאיל לי בטובו פרופ' מאיר בר־אילן למשך שנים רבות במכון שוקן. ואילו את הגליונות של טופס ה' העתקתי בביתו, כשהייתי אצלו ברחובות ביום ד' ט"ו באב תש"ס (16.8.2000) לשם קבלת אותם הטפסים והעברתם למכון שוקן. כל החומר הזה ניתן בשעתו להקלדה במכון שוקן, ועבר שתי הגהות, מהן אציין את ההגהות על טופס ב' וא', שהם הטפסים העיקריים, כדלקמן: טופס ב': תחילת הגהה ראשונה במסכת ברכות יום ה' ג' תשרי תשס"ב (20.9.2001), וסיומה במסכת נידה ביום ד' ר"ח ניסן תשס"ב (10.4.2002); וסיום הגהה שנייה ביום ג' כ"ח כסליו תשס"ג (3.12.2002). טופס א': תחילת הגהה ראשונה במסכת ברכות יום ג' כ"ח כסליו תשס"ג (3.12.2002), וסיומה במסכת נידה יום ד' כ"ט אדר ב' תשס"ג (2.4.2003). ותחילת הגהה שנייה יום ד' כ"ט אדר ב' תשס"ג (2.4.2003), וסיומה ביום ד' ג' חשוון תשס"ד (29.10.2003). עד תאריך 31.3.3004 השלמתי הגהה שנייה של כל הטפסים. כמה פנים היו לעבודה על הגליונות: העתקת הגליונות והגהת ההקלדות, עיון נוסף במקומות החסרים, המקוטעים והמטושטשים לשם השלמתם ופענוחם עד כמה שאפשר (וזה לא נתאפשר תמיד), וכשהגליונות צפופים – בדיקת הלשון במקור שאליו מפנה רבינו כדי לוודא את לשון הדיבור המתחיל לאותו גליון, וידוא ההפניות למראי המקום לספרות ולעתים גם העתקה מהם, השלמת מראי המקומות לראשונים בהוצאות שהשתמש בהם רבינו, ובייחוד השלמת ההפניות לירושלמי, שם ציין רבינו באופן מכריע את העמודים אבל לא את השורות, ועיון בפירוש המקומות הקשים עד כמה שאפשר שכמה מהם נשארו בשלב זה בצ"ע. במשך כל השנים האלה והשנים שאחריהן, העבודה על הגליונות הייתה בדרך כלל שעתיים לשבוע, ארבע שעות לשבוע בשנות השבתון שלי. לא הייתי יכול להרשות לעצמי יותר, זאת מחמת עבודתי על ספרי "אוצר לשונות ירושלמיים" (ניו יורק וירושלים תש"ע – 2010) שנמשכה כעשרים שנה, ועל המאמרים שלי, וכן מחמת עבודתי על הרצאותַי ושיעורַי בחוג לתלמוד באוניברסיטת תל־אביב, עבודה שנמשכה בסך הכול שלושים ואחת שנה (כולל שבתונים). תוך כדי עבודתי על העתקת הגליונות והגהתם, נוכחתי לדעת שאי אפשר לפרסם אותם כהווייתם כפי שהייתה המחשבה הראשונה, אלא יש צורך בתוספת הערות. וזאת משני טעמים: רבינו קיצר מאוד בדרך כלל בגליונות מחמת חוסר מקום ויש צורך לפרש את דבריו, ועוד, שחזר בו במקומות לא מעטים מסברתו הראשונה והציע בשאר גליונותיו ובחיבוריו השונים הגהות ופירושים אחרים.

“בספר זה אני רוצה להחיות בזיכרון ולהעלות על הכתב את כל מה שאני יכול להיזכר בו”, פותח משה זונשיין את ספרו ורשה היהודית . ואכן, בספר זה מעלה המחבר מתהום הנשייה את ורשה היהודית בתחילת המאה העשרים ובין שתי מלחמות העולם, בתקופה שהייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב באירופה. זונשיין מוליך את הקוראות והקוראים על פני הרחובות נלבקי, מילה, סמוצ’ה ואחרים, מזמין אותם לבקר בגן קרשינסקי, בבית הכנסת הגדול, בחצרות הבתים ובבית הקברות ברחוב גנשה, ומפגיש אותם עם הטיפוסים הססגוניים שהתהלכו שם ועם הריחות והצלילים האופייניים להם. פרקי זיכרונות אלה, המתפרסמים לראשונה בתרגום מיידיש לעברית, כתובים ביד אמן ובלי להיכשל בתוויות סטריאוטיפיות או בהתרפקות נוסטלגית מתקתקה. גם ההשלמות הספרותיות נקראות באותה מידה של אמינות ומשתלבות היטב בריאליה המתוארת. הספר מלווה בתמונות הרואות כאן אור לראשונה ובהקדמה היסטורית מקיפה מאת פרופ’ נתן כהן .

הספר בין אמת לנאמנות: פילוסופיה פוליטית ויהדות בהגותו של ליאו שטראוס מציג לקורא את מקומה המרכזי של היהדות בהגותו של ליאו שטראוס, שהיה מראשי ההוגים בתחום חקר הפילוסופיה הפוליטית במאה העשרים. בספר נבחנים בקפידה שורשי תפיסת עולמו של שטראוס את טיבה של הפילוסופיה הפוליטית. יסוד פילוסופיה זו הוא במאבק הנמשך דורות רבים בין התאולוגיה הפוליטית, שמקורה יהודי־מקראי, שמרכזה העיר ירושלים, לבין הפילוסופיה הפוליטית הכללית שמקורה ביוון, גם כן בעת העתיקה, שמרכזה בעיר אתונה, ערש הפילוסופיה בתרבות המערבית. מהספר עולה כי דעת המחבר כדעת שטראוס עצמו, כי אסונה של החברה המודרנית הוא אימוץ תורת חיים ליברלית קיצונית, לפיה תכלית חיי האדם היא מיצוי הנאותיו החומריות; ומכאן הוא מסיק כי שומה עלינו, כבני אדם וכיהודים כאחד, לחבר את התאולוגיה הפוליטית עם הפילוסופיה הפוליטית; את האמונה בהתגלות לשם קבלת כללי מוסר שלאורם נחיה, עם הצורך בהטלת ספק מתמיד וקיום מתמיד של חיי עיון, שיבטיחו את קיומנו כחברה ואת הכרתנו בהיסטוריה המשותפת שלנו ובגורלנו כיהודים.

"'חצי העם', הנשים, שלא זכו עד לדורנו לקחת חלק בלימוד, מצטרפות בספר זה לקריאה בתורה באהבת לימוד בעוצמה ובחמלה מרשימים. הספר דברי תורה מוסיף אל מדפי התרבות העברית חידוש בקריאת התורה, בשילוב המשולש לכל פרק של פירוש, מדרש ושירה, המשלב זהות אישית, לאומית ואנושית" - ד”ר רות קלדרון , חוקרת תלמוד ואגדה, אשת חינוך, מייסדת בית מדרש "אלול" ו"עלמא בית לתרבות עברית" וחברת הכנסת לשעבר. "בהיותי אוהב ולומד תנ״ך היום ומשחר נעוריי אני ממליץ בחום על דברי תורה בעריכת אלונה ליסיצה, המעשיר את ארון הספרים היהודי ואת לימוד התורה ומורשת ישראל בפירושים ובדברי שירה של נשים על פרשת השבוע. הספר, פרי עבודה של שנים, הוא גרסה ישראלית לספר פרשנות נשים לחומש שיצא לאור בארצות הברית בשנת 2008 וזכה בפרס 'הספר היהודי של השנה'. דברי תורה הוא פרי יצירתן של נשים – חוקרות, תלמידות חכמים, משוררות וסופרות. הוא מעשיר את המחשבה היהודית ומעצים את הנשים לומדות התורה. המחברות שעבודותיהן כלולות בספר מוסיפות ממד נשי למסורת היהודית של חברה לומדת על פי הציווי 'והגית בו יומם ולילה'. מפעל זה מעצים את המנהיגות הנשית של ימינו והוא תוספת נדבך למנהיגות הנשית של דבורה שהנהיגה את העם, של מרים שבתושייתה הצילה את משה אבי האומה, של רחל המבכה את בניה במצוקתם ושמחה איתם כששבו בנים לגבולם, ושל בנות צלפחד שבזכות מאמציהן קבע משה את עקרון ירושת הבנות" - פרופ’ שמעון שטרית , פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, איש ציבור, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.

קריאה ב אותנטיות במפגש הפסיכואנליטי כמוה כהדרכה קלינית מהמשובחות ביותר שניתן לבקש, הניתנת בגישה קלייניאנית עכשווית. בניתוח תאורטי של סיפורים קליניים מפורטים ומלאי חיים, ברנמן פיק מעניקה לנו מפתחות למסע האנליטי לעבר אותנטיות, תוך דגש מתמיד על המתרחש בתוך יחסי העברה והעברה נגדית. ברנמן פיק חברה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית והיא ביקרה, לימדה והדריכה בישראל פעמים רבות. אישיותה החמה והבלתי אמצעית, בשילוב חושיה הקליניים יוצאי הדופן, מאפשרים לחשוב על קליניקה באופן שהוא גם מבריק ומקורי וגם נגיש וניתן ליישׂוּם. היא ידועה באמירתה כי היא אוחזת במטופליה ובמודרכיה בשתי ידיים: האחת מלאת רגישות והבנה למקום שבו אלו נמצאים, והשנייה חותרת לֶאמת ללא פשרות ומאמינה בה כאמצעי לריפוי ולהתפתחות. חוויית הקריאה בספרה מעוררת תחושה דומה. היא אוחזת בנו הקוראים מתוך הכרה אמפתית במגבלותינו, אך אינה מוותרת לנו על החתירה באומץ להיכרות עם הנקודות העיוורות שלנו, עם המעקפים הלא מודעים שלנו, עם העשבים השוטים שמפריעים לנו לעזור ולהיעזר. ד”ר מירב רוט היא פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל וחוקרת תרבות. ד”ר רוט היא ראש התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מחברת מאמרים ופרקים על פסיכואנליזה, על טראומה ועל תרבות. ספרה מה קורה לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות ראה אור בהוצאת כרמל, 2017. היא גם עורכת מדעית של כתבי קליין בעברית ושל הספר הנוכחי. זהו הספר התשיעי הרואה אור בסדרת פגישות לספרות פסיכואנליטית מקורית ומתורגמת, אשר ייסדה חיה שטיינפלד.

הלאומיות המודרנית שאבה השראה ממגוון של מיתוסים, חיבורים ויצירות, אך אין טקסט שמהדהד במחשבה, בשיח ובפרקטיקה הלאומית כמו התנ”ך. גם בעידן המזוהה עם מהפכות ואידאולוגיות חילוניות, התנ”ך נוכח בהתמדה בשפה הפוליטית המודרנית – בפרט בכינונן של זהויות קולקטיביות ותודעה של “עם נבחר”. קובץ המאמרים גוי קדוש: תנ”ך ולאומיות בעידן המודרני מוסיף נדבך מחקרי חשוב על אודות הקשר בין התנ”ך והלאומיות, זאת מתוך גישה ייחודית המבליטה את חיוניותו של התנ”ך גם בעת החדשה המאוחרת. הוא משלב בין הפרספקטיבה העולמית לבין המקרה הציוני וכך מאפשר להתבונן בזה האחרון כעל ניסיון נוסף, אחד מיני רבים, להציב את הלאום המודרני על אדני טקסט עתיק יומין, ולמצוא בו הצדקות לפעולה פוליטית עכשווית. המסקנה העולה מן המאמרים היא כי גם הזהות המודרנית ביותר אינה יכולה לכונן את עצמה כנטולת עבר. העורכים: ד”ר עפרי אילני הוא היסטוריון, עמית פולנסקי במכון ון-ליר בירושלים. תחומי המחקר שלו הם היסטוריה של הרעיונות, היסטוריה של המיניות ומחשבה סביבתית. כותב את הטור “תחת השמש” במוסף הארץ. פרופ’ (אמריטוס) אבנר בן-עמוס הוא היסטוריון של החינוך באוניברסיטת תל-אביב. תחומי המחקר שלו הם עיצוב הזיכרון הקולקטיבי וגיבוש תודעה לאומית בצרפת המודרנית וישראל.

ספר זה מתאר את תהליך התהוותו של שירות החוץ של ישראל והתפתחותו ההדרגתית במשרד הראשי בארץ ובנציגויות שברחבי תבל. נסקרות כאן כעשרים השנים הראשונות של משרד החוץ, מקום המדינה ועד לאחר מלחמת ששת הימים. היו אלה ימי שר החוץ המייסד משה שרת והמנכ״ל הראשון, ד״ר ולטר איתן; שרת החוץ גולדה מאיר ושר החוץ אבא אבן… ד״ר משה יגר למד באוניברסיטה העברית בירושלים היסטוריה של ארצות, האסלאם, מדעי המדינה והיסטוריה כללית. הצטרף למשרד החוץ ב־ 1956 כצוער של המחזור השלישי. מילא שורת תפקידים, ביניהם: קונסול כללי בפילדלפיה ובניו יורק; שגריר בשבדיה ובצ׳כיה; סמנכ״ל משרד החוץ להסברה; סמנכ״ל לענייני אסיה, אפריקה ואוקיאניה. לאחר פרישתו היה עמית מחקר במכון טרומן ומרצה לתולדות דרום־מזרח אסיה באוניברסיטה העברית.

נקודת המוצא של ספר זה היא שעלינו לדון בהכרעות הערכיות המכוננות את חיינו ולברר אם אין מקום להכניס בהן תיקון. ברוח זאת, הספר מבקש לבחון את התאוריה הפוליטית הליברלית העומדת ביסוד המשטרים של מדינות המערב. בליברליזם של שתי המאות האחרונות קיימים שני זרמים מרכזיים ‒ הזרם האחד הוא “הליברליזם של האוטונומיה”. אידאל החיים הטובים של הזרם הזה הוא היכולת של אדם לקבוע בעצמו את תוכני חייו. הליברליזם הזה מצפה מהמדינה שתיצור את תנאי החירות המאפשרים את האוטונומיה. הזרם המרכזי האחר הוא “הליברליזם של השגשוג”. אידאל החיים הטובים של הזרם הזה הוא פיתוח של היכולת האנושית הטמונה באדם, ומימושהּ. קיימת אפוא קִרבה בין הליברליזם הזה לבין המרקסיזם, שהערך שלו הוא השגשוג האנושי. המלצות המדיניות של הליברליזם של השגשוג חופפות לאלו של הסוציאל-דמוקרטיה: פעולת המדינה לאספקה של שירותים נרחבים בתחומי הבריאות, החינוך, הדיור, הביטחון הכלכלי וכולי. גם מהבחינה הזאת קיימת קִרבה בין הליברליזם של השגשוג לבין המרקסיזם. הספר טוען שעלינו לאמץ את הליברליזם של השגשוג. כמו כן הספר טוען שהתאוריה הליברלית של העשורים האחרונים לא הקנתה לפוליטיקה את החשיבות הראויה לה, וקורא לאימוצה של פוליטיקה רפובליקנית. הספר אף בוחן את המידה שבה הזרמים המרכזיים במשפט של המאה העשרים פעלו מתוך מוּדעות לכוחו לכונן את הערכים בחיינו. פרופ’ מנחם מאוטנר הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל־אביב. זהו ספרו התשיעי. ערך שישה ספרים. פרסם למעלה ממאה מאמרים בישראל, בארצות הברית, בבריטניה ובגרמניה. לימד באוניברסיטאות בארצות הברית, בבריטניה ובאיטליה. זכה בשורה של פרסים יוקרתיים.

זכייתה של ויסלבה שימבורסקה בפרס נובל ב־1996 הביאה לעניין מחקרי רב ביצירתה. עם זאת, הצורך במחקר בין-תחומי שיעניק מקום נרחב לזווית הפילוסופית מקבל משנה תוקף מדבריה של שימבורסקה עצמה, שעל פיהם שירה ראוי לנתח בכלי הפילוסופיה והשפה בלבד. הספר בוחן את יצירתה של שימבורסקה מבעד לפריזמה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ובמיוחד באמצעות הגותם של קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר וקאמי. הספר עוקב אחר האקזיסטנציה ששימבורסקה מכוננת, ובוחן את מקומם של אקראיות, חירות והכרח באקזיסטנציה זו. באמצעות תפיסתה הפרדיגמתית את העולם כמערכת של ניגודים, מבטאת שימבורסקה את מורכבותו של הקיום האנושי ואת הפרדוקס הגדול של ההוויה. במהלך מסע מדומיין שהיא עורכת, היא מגיעה למסקנה שכדור הארץ בו שורר המוות הוא המקום היחיד שבו ניתן לחיות, בעוד שהנצח השורר ביקום אינו אלא מוות. היא מאשרת את קיומו של העולם, ובוחרת לחיות בו על אף כל מגרעותיו. בשירים רבים היא מציגה את אהדתה לא רק לעולמם מלא הפגמים של בני האדם, כי אם גם לאדם הבלתי מושלם עצמו. היא מציגה אותו כמי שטועה, שוכח, מתבלבל, חי "בסדק הקטן בין הסיבה לתוצאה", אך אי־מושלמות זו היא תמצית אנושיותו. גדולתה של היצירה היא בכוחה להאיר את הקיום הזה באור יקרות. ד”ר מרים שילדקראוט לימדה שנים רבות פילוסופיה, בלשנות ורב־תרבותיות.