ה'עצמי' הוא אחד המושגים החשובים ביותר בתרבות המערבית ובספרות הפילוסופית, הסוציולוגית והפסיכואנליטית. אף על פי כן, קיים ניגוד רב בין מרכזיות העיסוק במושג לבין טווח השינויים שחלו בו לאורך השנים. ספר זה, שופך מעט אור על טיבו החמקמק של מושג העצמי, דרך שימוש בנקודת מבט בינתחומית הבוחנת את התרומה של מבנים חברתיים שונים למכלול מערכת ההתקשרות המבנה את עצמיותו של האדם. הוא מציג טיפולוגיה של חמישה מבנים מרכזיים שקושרו לאורך ההיסטוריה לפעולת כינון ה'עצמי' והם: המבנה של היחיד במובנו כפרט בודד ומונאדי; המבנים של הדיאדה והטריאדה המייצגים את ההשפעות ההדדיות המתקיימות בין שניים או שלושה אנשים; המבנה של הקבוצה הפסיכולוגית אשר חבריה מכירים זה את זה ומשפיעים זה על זה; והמבנה של החברה והקולקטיב הקודם לכל ביוגרפיה של יחיד וכולל 'עובדות חברתיות' שכופות עצמן על הפרט. חדשנותו של הספר טמונה בתיאוריו את המבנים החברתיים והמעברים שמתקיימים ביניהם מנקודת מבט סינכרונית ובו-זמנית. הספר מתמקד באופנים המגוונים שעל פיהם תוארו מופעיהם של המבנים השונים בתרבות ובדרמה הישראלית. הוא מדגים כיצד שונות סטרוקטורלית נוטה להשפיע על החוויה הפנומנולוגית שנוצרת במבנים החברתיים; על סוגי השיח שהם מזמנים או מדכאים; על מופעי העצמי שמתבטאים במסגרתם; ועל הרצון והצורך של היחיד לבצע מעברים ביניהם. בעוד תפיסות עצמיות קלאסיות אופיינו בעמדה לוגוצנטרית המניחה את עליונותו של מבנה חברתי מסוים כ'מסמן על' של העצמיות, הספר מציע לראות בעצמיות כמי שנעה על פי מהותה, במחוזות הסיפיות, מתהווה ומתכוננת במעברים שמתרחשים בין ובתוך מבנים חברתיים שונים. הוא ממחיש מדוע פעולת כינון העצמי איננה ניתנת לרדוקציה לפרדיגמת יחסים יחידה וכיצד לכל מבנה חברתי יש תרומה סגולית המכוננת פורטרט ייחודי של העצמי. הספר שלפנינו חושף את המופעים המגוונים של מבנים חברתיים מרכזיים דוגמת היחיד, הזוג, השלושה והקבוצה, כפי שהם משתקפים בדרמה הישראלית, החל מקום המדינה ועד ימינו. הוא מציע קריאה חדשנית ובינתחומית לטקסטים שהיו למצגי יסוד בתרבות העברית דוגמת: 'הוא הלך בשדות'; 'בערבות הנגב'; 'הם יגיעו מחר'; 'קרא לי סיומקה'; 'חדווה ואני'; 'ילדי הצל'; 'לילה במאי'; 'טיפולים אחרונים'; 'ליל העשרים', 'חברות הכי טובות' ועוד. פרופ' גד קינר, אוניברסיטת תל אביב

מראליזם למשיחיות דן בתמורה הדרמטית שעברה הציונות הדתית בעקבות המלחמה. טענת הספר היא, כי המלחמה הביאה לידי הבשלה וגימור מגמה שסתרה את האתוסים והמיתוסים הבסיסיים של הציונות הדתית הקלאסית. מלחמת ששת הימים "חילצה" את הציונות הדתית מהסקטוריאליות ומהדימוי הירוד שאפיין אותה בעבר. המפגש רב העוצמה בין היסוד המשיחי לבין מנגנון הפיצוי על התדמית הירודה של הציוני הדתי התרחש במלחמת ששת הימים, והפך אותה לאירוע מכונן של התנועה הציונית הדתית. המלחמה שינתה את התודעה הדתית והפוליטית של הציונות הדתית, ותפיסת ההיסטוריה הראלית, שניווטה את דרכה של התנועה מראשיתה, קרסה, ואת מקומה תפסה "היסטוריה קדושה"; התפיסה החדשה של ההיסטוריה הפכה להיות הפרוגרמה של הפעילות הפוליטית הממשית. התמורה הקרינה גם על תפיסת המרחב הגופני ושיח המיניות שהתפתחו בקרב התנועה. ספר זה מציע תובנה חדשה למכלול התנהלותה הפוליטית, החברתית והדתית של הציונות הדתית, שהשלכותיה ניכרות בחברה הישראלית של היום.

שבתי צבי, שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו ממשיכה להיות נוכחת בתודעה הקולקטיבית של היהודים. על שבתי צבי ועל משיחיותו נכתבו יצירות רבות בתחומים רבים: ספרות ושירה, ציור ואמנות מופשטת, מחקר היסטורי וכן מחזאות. בספר זה מובאים מחזה ותסריט לא ידועים על שבתי צבי שנמצאו לאחרונה בארכיונים, שנכתבו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הועלו על הבמה או האקרן. מחבריהם, שני יוצרים שנשכחו: משה ליבר שכתב את המחזה ושמשון יעקב קרויטנר שכתב את התסריט. הוקדמו ליצירות פרק על שבתי צבי על הבמה ועל גבי האקרן וביוגרפיות על מחברי היצירות שבספר. לספר מצורפות כמה יצירות אמנותיות בלתי ידועות משל נחום גוטמן, נדב בלוך ונחמה לבנדל ומעל גבי הכריכה יצירה בלתי ידועה של ראובן רובין.

מאז תחילת שנות ה־2000, עם היכנסו לתוקף של “חוק הקולנוע” (2001), תפס הקולנוע הישראלי מקום מרכזי בתרבות הישראלית, וגם על מפת הקולנוע העולמי. שורה של במאיות ובמאים צעירים, רובם בוגרי בתי הספר לקולנוע בארץ, פרצו לקדמת הבמה עם סרטים רעננים, לעתים חדשניים מבחינה צורנית, שכמה מהם התאפיינו במידה של חתרנות פוליטית. קולנוע זה הפך במהרה למראׇה ביקורתית של החברה הישראלית: בהפנותו מבט מורכב, לעתים נועז, אל שסעיה ופצעיה של המדינה, הוא מציע אלטרנטיבה לטיפול הנדוש, הקונפורמסטי לעתים, של אמצעי התקשורת בשאלות חברתיות ופוליטיות. חלקו הראשון של הספר מתמקד במיפוי הקולנוע הישראלי החדש באמצעות כמה קטגוריות תמטיות: השינויים המוסדיים שעבר בתחילת שנות ה־2000, הקולנוע הנשי החדש, רב-תרבותיות בקולנוע הישראלי, ייצוג הדת בקולנוע החדש, הקולנוע הלהט”בי, ביטויי המחאה החברתית בעקבות “הקיץ החברתי” של 2011, הטרילוגיה ה”פוסט-טראומטית” של מלחמת לבנון, הקולנוע הדוקומנטרי החדש (פרק המתמקד ביצירתו של אבי מוגרבי). חלקו השני מוקדש לראיונות עם כמה מהיוצרים המובילים בקולנוע הישראלי החדש: רפאל נדג’ארי, קרן ידעיה, ערן קולירין, רונית אלקבץ, דוד וולך, ארי פולמן, שמואל מעוז, ירון שני, דובר קוסאשווילי, מני יעיש ונדב לפיד. את אחרית הדבר לספר כתב ארי פולמן, בן מחזורו של אריאל שוייצר בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת”א. פולמן עומד על המהפכה שחוללו בני דורו בקולנוע הישראלי והמעבר של חלק מהבמאים מעשיה טלוויזיונית לקולנוע.

"אחת הטרגדיות הגדולות בחיי היא שכבר קראתי את מועדון הפיקוויקים – לא אוכל לשוב ולקרוא אותו בפעם הראשונה" – פרננדו פסואה. יציאתם של סמואל פיקוויק החכם והטוב, ושלושת חסידיו, מר טפמן הרומנטי, מר סנודגרס הפיוטי ומר וינקל הספורטיבי, למסע בכפריה ובעריה של אנגליה, הזניקה את אחת הקריירות הספרותיות המפוארות במאה התשע-עשרה, ובספרות המערב בכלל. בעקבות הצלחתן של רשימות עיתונאיות שפרסם צ’רלס דיקנס בן ה-24, תחת שם העט "בּוֹז" הוא הוזמן בידי הוצאת הספרים הלונדונית “צ’פמן את הול” לחבר שורה של אפיזודות משעשעות שילוו את רישומיו של המאייר המפורסם רוברט סימור. הוא הסכים לעשות זאת בתנאי שיינתן לו חופש אמנותי, והחליט להחליף את הסיפורונים ברומן בהמשכים. כך החלו להתפרסם העלילות של כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים , אשר יצאו לאור בפרקים חודשִׁיים. בתחילה עוררו הפרסומים מידה מתונה של עניין, אך מרגע שנוסף לעלילה סם ולר, משרתו החכם של מר פיקוויק, הפכה הצלחתם למסחררת והרומן ומחברו היו לשיחת היום בלונדון. עלילותיהם של מר פיקוויק, דון קישוט לונדוני שמנמן ומהורהר, והסנשו פנסה הקוקני שלו, שעל שם שנינותיו נכנסה למילון האנגלי המילה “וֶלֶרִיזְם”, נקראו בשקיקה בידי בני כל המעמדות. אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את החוברות היו שואלים עותקים מהספריה וקוראים אותם ביחד, בקול רם, בחבורות. הכתיבה העשירה ללא גבול, שדילגה בקלילות בין שיאים של פַרסה מטורפת לתהומות של פתוס קורע לב, הציגה כישרון שכמותו ככוח טבע בגיחתו הראשונה לעולם. הדיוקן הסחרחר של החיים החברתיים שהרומן מעמיד, על סדריהם הכאוטיים וגינוניהם המתנגשים, הוא שגרם לקרל מרקס לתאר את דיקנס כמי “שהציג לעולם אמתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים ואנשי המוסר גם יחד”. אחרית דבר: לאונה טוקר.

מדוע קיים רוע בעולם? מי אחראי לו? מה מקור הרוע? איך הוא נוצר? בספר זה נעשה ניסיון ללמוד על הרוע האנושי מתוך ביטוייו העתיקים במיתוסים של בריאת העולם. קריאת מיתוסים במסורת הפסיכולוגיה האנליטית מבית מדרשו של קרל גוסטב יונג, עוקבת אחרי הצורות השונות שבהן מצטייר הרוע הארכיטיפלי בתוצרי הלא־מודע הקולקטיבי. "מיתולוגיה היא פסיכולוגיה שמפרשים אותה בטעות כביוגרפיה, היסטוריה וקוסמולוגיה" (ג’וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים , 1949). ההרמנויטיקה היונגיאנית רואה בתוצרי הלא מודע־הקולקטיבי תיאור של מבנים ותהליכים נפשיים. לכן הרמנויטיקה זו מאפשרת לחקור את התהוות הרוע הארכיטיפלי והתפתחותו מתוך ביטויי הצל הקולקטיבי במיתוסים. הספר מתאר את האיכויות, התכונות, ההתרחשויות, המחשבות והאירועים הנפשיים אותם התודעה יוצרת המיתוס הגדירה כרוע, ואת דרך התהוותם. סקירת המיתוסים מלמדת כי מה שגורם סבל לאדם ופוגע בהתפתחותו והתפתחות תודעתו מוגדר כרוע. מתוך סקירה זו, נדון מושג הרוע בנפש האנושית ברוח רעיונותיהם של ק"ג יונג ותלמידו אריך נוימן.

השירה המקראית על תכונותיה, סוגיה ותכניה, שימשה נושא למחקרים ולחיבורים כוללים ומפורטים. מגמתנו בחיבור זה צנועה ומצומצמת; בחינת שימושיו ושגירותו של השורש "שיר" בחטיבותיה השונות של האסופה המקראית. החיבור סוקר אפוא את 671 היקרויותיו של המושג בספרי המקרא, על פי רקעם, מגמתם, והקשרם של הכתובים.

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.

הספר בראשית הוא המאמין בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמנותו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעובד. יתר על כן, פרשנות העולם הדתי היא פרשנות האדם המאמין. הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני-אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנית בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, היא אינה יכול להיות התגברות על המצב האנושי. הספר בראשית הוא המאמין טוען שגם אם האמונה היא פעולה של האדם המאמין היא אינה מובילה לשלילת משמעות החיים הדתיים או לערור הנאמנות והמחויבות הדתית. הספר מבקש להציג את הטענה כי דווקא בתוך הראשוניות ההכרתית, האתית והפרשנית של המאמין מתממשת ראשוניותו הישותית של האל כריבון ומצווה. הפרדוקס של החיים הדתיים הוא המסלול שבתוכו מתממש מהפך זה שבו האל נעשה ליש הראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו. טענה זו נבחנת הן באמצעות ניתוח תיאורם של מאמינים על אמונתם, והן באמצעות ניתוח פנומנולוגי ואנליטי של האמונה עצמה. הספר הוא אפוא ניסיון לקרוא מחדש את ניסיונם הממשי של בני-אדם מאמינים, ולהחזיר את האמונה למרחב החיים האנושיים.

אבות הציונות הכניסו למילון את המונח “יהדות השרירים” וחזו בעיני רוחם “יהודי חדש” מצטיין בפעילות גופנית. הספר דת השרירים דן ב”יהדות השרירים” בהקשרה הרחב – הן בהקשר הדיון בספורט כדת מודרנית, הן בהקשר התרבותי של הספורט, והן בהקשר ההיסטוריה היהודית. פרקי הספר מערערים על המיתוס השגוי בדבר היהודי הלא-ספורטיבי וזיהויו של “יהודי השרירים” הישראלי כהיפוכו של יהודי הגלות רפה-הגוף לכאורה. הספר יוצא מנקודת המוצא המגדירה ספורט כדת, שממנה עובר הדיון אל הקשר בין ספורט, מודרנה, פשיזם ונאציזם ואל ניתוח היחס המורכב שבין ספורט ויהדות. בין השאר הוא דן בפרשות בלתי מוכרות שעניינן הספורט היהודי בגרמניה הנאצית, במורשת הגרמנית של הספורט בישראל ובקשר שבין שואה, ישראל ודימוי היהודים בשדה הספורט וסביבתו. פרק מיוחד מוקדש לחיבור משנת 1937 שנקרא “הרץ היהודי”, שניסה לפרש, בניגוד למקובל, את היהדות ההיסטורית מאז ימי המקרא כיהדות ספורטיבית, כדי לספק לגיטימציה למשנת יהדות השרירים הציונית.

העברית עוברת. היא הייתה לפנינו ותהיה אחרינו. עכשיו היא על פינו - מתקשקשת לנו, נמסה לנו בפה, ואנחנו אלה שמעצבים אותה. על פינו יישק דבר. אלפי שנים היא מתגלגלת, גם גלגולים קטנים, אדוות של משחקי שפה, הדי דברים שקרו, וגם גלגולים גדולים, מהפכות של ממש. הספר מוקדש לכמה מהם - מהאלף-בית הקדום, דרך מילים עם עבר עשיר כמו: "זמן", "חילוניוּת", "רושם", "געגועים", "השראה", "אושר", ועד לצקצוקי לשון עכשוויים. העיון באותיות, במילים ובצלילים, הוא פתח להכרת העברית, עומקהּ, ניסיונותיה והחוכמה האצורה בהּ.

בספר זה כונסו שלושים וחמישה מאמרים מן העשור האחרון, המעוגנים במרחב הספרות העברית שהתהוותה בין אמצע המאה ה-19 לתחילת המאה ה-21. נדונו כאן יוצרים בולטים, מעמודי התווך של הספרות העברית בפרוזה ובשירה, ובהם י"ל גורדון, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר, י"ל פרץ ואורי ניסן גנסין, חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן, נתן זך, א"ב יהושע ויהושע קנז, יצחק אורפז וחיים באר, ועד צרויה שלו ואתגר קרת. בצידם הוקדשה תשומת לב לסופרים שנשכחו מלב, אולם גם להם מקום במפה המגוונת של הספרות ושל מחשבת הספרות. רבים מן הפרקים עשויים כ תמונות קבוצתיות, הממפות גזרות רחבות של הספרות העברית לדורותיה על-פי נושא משותף, כגון ייצוגיהן הספרותיים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים, או פגישתם של סופרים בני דורות שונים עם ארץ ישראל. פרקים אחרים בוחנים סוגיות בדיוקנה ובזהותה של הספרות העברית כהוויה קולקטיבית לאומית כגון מושג הקנון הספרותי, מושג המשורר הלאומי, הספרות כמערכת כלכלית או המצאתו של הדיבור העברי בסיפורת ותרומתו להחייאת העברית כלשון מדוברת. כל פרק עומד בפני עצמו, אבל צירופם יחד בונה עלילת-על מורכבת. זהו סיפורה של ספרות צעירה, יחסית, שעברה ב-200 השנים האחרונות מהלך מואץ של צמיחה והשתנות מתוך מגע מפרֶה עם תרבויות אירופה. בד בבד היא נטועה במסורות קדומות, ואוצרת בלשונה ובנושאי היסוד שלה את עקבות הספרות העברית הקלאסית לרבדיה מן התנ"ך ואילך. זוהי ספרות המבטאת יותר מכל תעודה היסטורית את ניסיונות הקיום הדרמטיים של העם היהודי בדורות האחרונים: מתקוות האמנציפציה ועד תהומות השואה; מחיי אמונה מסורתיים ועד מציאות חילונית מודרנית; מהתפצלויות אידיאולוגיות וגיאוגרפיות ועד כינונה מחדש של הזהות הלאומית בהקשר העברי, הציוני והישראלי. עמידתה של הספרות העברית לנוכח סבך הקיום היהודי ובתוכו היא הדבר שהספר הזה מנסה לברר.