השירה המקראית על תכונותיה, סוגיה ותכניה, שימשה נושא למחקרים ולחיבורים כוללים ומפורטים. מגמתנו בחיבור זה צנועה ומצומצמת; בחינת שימושיו ושגירותו של השורש "שיר" בחטיבותיה השונות של האסופה המקראית. החיבור סוקר אפוא את 671 היקרויותיו של המושג בספרי המקרא, על פי רקעם, מגמתם, והקשרם של הכתובים.

תנועת הנוער המחנות העולים לא היתה תנועת הנוער היחידה בארץ ישראל ב־1930, אך היתה היחידה שהוקמה על ידי בני נוער ארצישראלים. חפוש־דרך מתמיד הוא המאפיין את התנועה בכל הנושאים האידאולוגיים והמעשיים, מלבד נושא אחד עליו הושם דגש – הקשר לארץ ישראל, הטיולים בארץ לאורכה ולרוחבה. ספר התנ"ך היה מדריך מעשי ורגשי, ולכך היו המשמעויות פוליטיות והתישבותיות. תנועת המחנות העולים היתה תנועת נוער קטנה שמטרתה העיקרית היתה להעביר נוער לומד לעבודת כפיים ולתרום להרחבת ההתישבות במסגרת הקיבוץ המאוחד. תנועה התישבותית שהמאבקים הפוליטיים והחברתיים בתוכה השפיעו גם על תנועת המחנות העולים, עד לפילוגה, פילוג שניבא על הפילוג בקיבוץ המאוחד.

הספר בראשית הוא המאמין בוחן מחדש את שאלת היחס שבין המאמין לבין אמנותו. הספר מתמודד עם הפרדוקס האופייני לחיים הדתיים: בחיים אלה האל נתפס כיש הראשוני ואילו האדם כיש המשני התלוי בו בכל היבט של חייו. אבל ההכרה באלוהותו של האל היא הכרתו של המאמין, ובאופן דומה מימוש החובה הדתית מותנית בהכרעתו של המאמין להכיר בחובה הדתית ולראות באל יש הראוי לעובד. יתר על כן, פרשנות העולם הדתי היא פרשנות האדם המאמין. הטקסטים המקודשים, המערך הנורמטיבי והליטורגיה ספוגים בתפיסות היסטוריות, תרבותיות וריאליות של בני-אדם, יחידים וחברות. אין עמדה דתית שאינה מותנית בהקשר הרמנויטי ממשי זה. גם אם האמונה היא התגברות וחריגה ממצב אנושי מסוים, במיוחד המצב של אי האמונה, היא אינה יכול להיות התגברות על המצב האנושי. הספר בראשית הוא המאמין טוען שגם אם האמונה היא פעולה של האדם המאמין היא אינה מובילה לשלילת משמעות החיים הדתיים או לערור הנאמנות והמחויבות הדתית. הספר מבקש להציג את הטענה כי דווקא בתוך הראשוניות ההכרתית, האתית והפרשנית של המאמין מתממשת ראשוניותו הישותית של האל כריבון ומצווה. הפרדוקס של החיים הדתיים הוא המסלול שבתוכו מתממש מהפך זה שבו האל נעשה ליש הראשוני שהמאמין מקבל את ריבונותו. טענה זו נבחנת הן באמצעות ניתוח תיאורם של מאמינים על אמונתם, והן באמצעות ניתוח פנומנולוגי ואנליטי של האמונה עצמה. הספר הוא אפוא ניסיון לקרוא מחדש את ניסיונם הממשי של בני-אדם מאמינים, ולהחזיר את האמונה למרחב החיים האנושיים.

אבות הציונות הכניסו למילון את המונח “יהדות השרירים” וחזו בעיני רוחם “יהודי חדש” מצטיין בפעילות גופנית. הספר דת השרירים דן ב”יהדות השרירים” בהקשרה הרחב – הן בהקשר הדיון בספורט כדת מודרנית, הן בהקשר התרבותי של הספורט, והן בהקשר ההיסטוריה היהודית. פרקי הספר מערערים על המיתוס השגוי בדבר היהודי הלא-ספורטיבי וזיהויו של “יהודי השרירים” הישראלי כהיפוכו של יהודי הגלות רפה-הגוף לכאורה. הספר יוצא מנקודת המוצא המגדירה ספורט כדת, שממנה עובר הדיון אל הקשר בין ספורט, מודרנה, פשיזם ונאציזם ואל ניתוח היחס המורכב שבין ספורט ויהדות. בין השאר הוא דן בפרשות בלתי מוכרות שעניינן הספורט היהודי בגרמניה הנאצית, במורשת הגרמנית של הספורט בישראל ובקשר שבין שואה, ישראל ודימוי היהודים בשדה הספורט וסביבתו. פרק מיוחד מוקדש לחיבור משנת 1937 שנקרא “הרץ היהודי”, שניסה לפרש, בניגוד למקובל, את היהדות ההיסטורית מאז ימי המקרא כיהדות ספורטיבית, כדי לספק לגיטימציה למשנת יהדות השרירים הציונית.

העברית עוברת. היא הייתה לפנינו ותהיה אחרינו. עכשיו היא על פינו - מתקשקשת לנו, נמסה לנו בפה, ואנחנו אלה שמעצבים אותה. על פינו יישק דבר. אלפי שנים היא מתגלגלת, גם גלגולים קטנים, אדוות של משחקי שפה, הדי דברים שקרו, וגם גלגולים גדולים, מהפכות של ממש. הספר מוקדש לכמה מהם - מהאלף-בית הקדום, דרך מילים עם עבר עשיר כמו: "זמן", "חילוניוּת", "רושם", "געגועים", "השראה", "אושר", ועד לצקצוקי לשון עכשוויים. העיון באותיות, במילים ובצלילים, הוא פתח להכרת העברית, עומקהּ, ניסיונותיה והחוכמה האצורה בהּ.

אנה ביקונט, סופרת ועיתונאית פולניה, מחברת הספר לוקחת את הקורא למסע מרתק ומצמרר בעקבות המעשה הנורא של שרפת בני הקהילה היהודית בידי שכניהם הפולנים בפולניה הנמצאת תחת השלטון הנאצי. אנה ביקונט מחפשת את השרידים שנותרו וכמו כן את תושבי העיירה ותרה אחריהם בפולין וכן ביבשות ובארצות שונות על פני תבל. המחברת התמודדה עם דעות קדומות וזכרון, למצער, סלקטיבי ובעיקר עם דעת־קהל עוינת. ספר זה, באמצעות תאור המקרה בנורא שקרה ב־10.7.1941, מעלה את אֵימי השואה וכן שאלות על אודות כבוד לאומי, זיכרון לאומי, זיקה בין הפרט והקהילה, יכולת הפרט לעמוד מול ערכיו ועברו. ספר זה ראה אור בשפת המקור, פולנית, בשנת 2004. ב־2011 המחברת זכתה בפרס הספר האירופי, לאחר שתרגום הספר הופיע בצרפתית. ב־2015 הופיע התרגום לאנגלית והספר זכה בפרס הספר היהודי הטוב בארה"ב. הספר כלול בין רשימת מאה הספרים המוערכים לשנת 2015 שערך כתב העת The New York Times Book Review.

הספר עוסק במערכת היחסים המורכבת בין יהודים וערבים בערים מעורבות בישראל. חלק ניכר מהספרות הרבה שנכתבה בנושא זה, מבליט פערים חברתיים ומתחים על רקע לאומי ודתי בין יהודים וערבים, וכן מצוקות בשכונות הערביות. ממחקרים אלה, עולה לרוב נימה שלילית לגבי יחסי הגומלין בין יהודים וערבים. ברם, זוהי תמונה חלקית, שכן בצד המתחים והמצוקות, שוררת מציאות של דו-קיום ושיתופי פעולה בין הקבוצות במגוון תחומים. המחקר בספר זה הוכן במסגרת פרויקט "בניית שלום מלמטה", שמקדם מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שבאוניברסיטת תל אביב בשנים האחרונות. הפרויקט נועד להרחיב את שדה חקר הסכסוכים והשלום, אשר מתרכז לרוב במרכיביו 'האנכיים' של סכסוך מתמשך, שעניינם המאבק האידאולוגי והמדיני, המלווה לעתים בעימות אלים, שמשקפים גם את עומקו. בצד מרכיבים אלה, קיימים גם מרכיבים 'אופקיים' המתבטאים בקשרים בין החברות הנתונות בסכסוך בתחומי חיים שונים. קשרים אלה מתנהלים תוך כדי הניסיונות להביא לפתרון הסכסוך ויש להם חשיבות ומשמעות בשמירה על יציבות הסכסוך ואי-התדרדרותו לעימות אלים, וכן בהשפעה על תודעתן של החברות באשר להכרות עם הצד השני והסיכוי לדו-קיום ולשלום עימו.

בביוגרפיה זו של אונורה דה בלזאק – שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג – משתקף הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי־שוליים אוסטרי דגול; על כך עומד פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר. צווייג העריץ ללא סייג את בלזאק, "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית – שבהיקפה המאסיבי, בתנופת רעיונותיה ואלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה. עמוד אחר עמוד בביוגרפיה זו מתגלה גדולתו של האיש הקולוסאלי בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, כמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמי־יוּרגי ובלהט רוחו שלא תדע מנוח. ועם זאת הבחין צווייג חד־המבט בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר אך ריק־מתוכן. בלזאק רדף כל ימיו אחר אשליית דמותה של האשה ובת־הזוג האידאלית. הוא כילָה את חייו בעבודה ללא לאות ונפטר בלא עת – אך אין ספק שאילו האריך ימים היה משלים את מכלול יצירתו, אחת מקתדרלות הרוח המרשימות ביותר שנבנו באירופה. ולא הוא הדין בשטפן צווייג, שכאשר סיים את בלזאק , הביוגרפיה האחרונה שחיבר, היה כבר עייף ומאוכזב מן "העולם של אתמול" מכפי שיוכל לשקם את חייו, ואיבד את עצמו לדעת. בסופו של דבר כבש בלזאק לא רק את פריס אלא את העולם כולו – שהרי החיים קצרים הם, אך הספרות ארוכה היא ונצחית – וגם צווייג זוכה אצלנו לעדנה מחודשת. ביוגרפיה זו היא תזכורת נוספת ומרשימה לכך. מבוא מאת יעקב גולומב.

בספר זה ימצא הקורא המשך לספרי הדרך הממוצעת, הנסב על הקושי שעמד בפני אנשי "הזרם האמצעי" בחקר מחשבת ישראל במאה התשע עשרה: לשלב את הֶגֵדי התורה, שנחשבו בעיניהם כהתגלות אלוהית, בהֶגֵדי המדע, שמקצת מסקנותיו נראו להם כסותרות את התורה. מסתבר שאותו קושי עמד גם בפני "זרם האמצע" במאה העשרים ונראה שהוא הושפע מרש"ר הירש ומשד"ל. בספר מוצגות שלוש אסכולות של תלמידי חכמים מרתקים, יחידי סגולה ועתירי זכויות, שספגו את התרבות הכללית והיהודית של מולדתם. אסכולה אחת של פוסקים ופרשני תורה שראשיתה ברב עטלינגר וסופה ברב ברקוביץ, ואסכולה שנייה של אנשי הגות יהודית שראשיתה בחכם יצחק ברנייס, וסופה בישעיהו ליבוביץ. הציר העיקרי של שתיהן הוא רש"ר הירש. האסכולה השלישית היא של פרשני תורה שראשיתה בשד"ל והמשכה בקאסוטו. שלוש שיטות לימוד אלה נהגו עד להקמת מדינת ישראל הריבונית. הניסיון לטפל בקשיים שנתקל בהם מי שמאמין באלוהים ובהתגלות, ובד בבד מבקש להתחבר לתרבות המערבית ולפילוסופיה שלה ולקבל את מסקנות המחקר המדעי, עובר כחוט השני בין ההוגים שהספר עוסק בהם. מכאן שמו האמת הכפולה. בין ההצעות השונות בולטת זו של שד"ל, שהציע את עמדת "האמת הכפולה" (על פי אליה דלמדיגו, 1493-1458) או בניסוחה המודרני – העמדה הדיאלקטית הבלתי פתירה, הגורסת שיש לאחוז בו-בזמן בתבונה האנושית ובמסורת הדתית שבכתבי הקודש ובספרות חז"ל, שכן הן מקורות ראויים להכרת האמת והטוב, גם אם לעתים הן סותרות זו את זו. הסתירה כואבת ומאתגרת כאחת, אך ההשלמה עמה מאפשרת את המשך החקירה ואת העיון והחוויה, והיא נותנת לאדם הדתי החושב קיום בעולמו. הספר שלפניכם עוסק בעמדותיהם של הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, ישעיהו ליבוביץ, דוד צבי הופמן, יעקב יחיאל ווינברג, אליעזר ברקוביץ, הרב קוק ומשה דוד קאסוטו.

בספר זה כלולים מעל אלף פתגמים ערביים המחולקים לנושאים שונים המעסיקים את האדם ואת החברה הערבית, אך הם גם בעלי זיקה כלל־אנושית. פתגמים אלה התהוו גם כדי להעביר מסרים בדרך מעוּדנת וַעקיפה, תוך הימנעות מבוטוּת כלפי הפרט, ומנגד התהוו פתגמים אחרים שכוונתם לפגוע. טבעם של הפתגמים הוא לעתים מפתיע, ולעתים – מרומז, דבר המצריך הסבר כדי לעמוד על כוונתם. הפתגמים מציגים את ערכי החברה והתרבות הערבית על רבדיה וגווניה בתקופותיה השונות, ופותחים צוהר מרתק לתרבות הנמצאת כמטחווי זרוע מאתנו.

באחד משיעוריו סיפר ישעיהו ליבוביץ לתלמידיו: “כאשר נפגשתי ברחוב בש”י עגנון הוא תפס אותי ושאלני בזו הלשון: “אמור לי, ישעיה, מהו הדבר אשר שבר את הכוח העצום אשר היה לתורה בעם ישראל במשך כל הדורות?” … אמרתי לו לעגנון: … “כוחה של התורה בעם ישראל נשבר, משהפכה התורה לתלמוד-תורה!” … מששמע את תשובתי קיבל אותה ממש בהתלהבות” (שיחות על ‘שמונה פרקים’, עמ’ 14)”. האמנם צדק ליבוביץ בשיפוטו לרעה את המהפכה הזו שיצרה את ‘חברת הלומדים’? לימוד התורה כדרך חיים המיועדת לרבים, החל בחברה הליטאית בתחילת המאה ה-19, כמענה לחסידות. ישיבת וולוז’ין, בישרה את תחילתו של עידן חדש ביחס לערך זה. במאה ה-20 דרך זו התפשטה לכל הקבוצות האורתודוכסיות כתגובה להשכלה, לחילון ולציונות. גם נשים הצטרפו למגמה זו. ד”ר חנה קהת, צמחה בתוך מורשת ליטאית בתקופה בה התרחשו תהליכים של התרחבות האידאה הזו. קבוצות נוספות הצטרפו למעגלי לימוד התורה. בתנועת החסידות גם כן קמו ישיבות למדניות לתפארת. בתנועה הציונית-דתית, שחרטה על דגלה את שילוב חיי התורה עם חיי העבודה, הופיעו ישיבות גבוהות וישיבות הסדר. נשים החלו ללמוד תורה באופן שיטתי משנות השמונים של ה-20. מדרשות הנשים ערערו את ההגמוניה של הקהילה הלמדנית הליטאית, והן הרחיבו את המנעד של אופי הלומדים ומגמתם. ספר זה מסכם מסע מחקרי ארוך שנים בהגות היהודית העוסקת באידאה של לימוד התורה בעידן המודרני, בתמורות שחלו בה בתוך הקבוצות השונות באורתודוכסיה, בשיטות השונות שהתפתחו בעקבותיהן, ובזיקות ההיסטוריות והחברתיות של האידיאה הזו למציאות ימינו.