אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה הקטנה ממנה במאבק על כוח ועל שליטה, בתחרות על חלוקת משאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט, וכי המפלגה השלטת במשטר דמוקרטי מבטאת את בחירת הרוב (היחסי) ואת העדפותיו. ואולם, במציאות הסוציו-פוליטית והכלכלית בישראל, הקבוצה הקטנה גוברת על הקבוצה הגדולה. כיצד זה קורה? איך קבוצה קטנה מצליחה לתמרן קבוצה גדולה, לשלוט בה, ואפילו לשכנע אותה כי היא משרתת את האינטרס של הרוב למרות הפגיעה בו? ספר זה מבקש להתמודד עם שאלות אלה ואחרות, תוך הצבת מראה ביקורתית על חלוקת הכוח והיחסים בחברה הישראלית. המחברים מבקשים להראות כיצד שלוש קבוצות כוח מרכזיות בחברה הישראלית – אליטה פוליטית, אליטה צבאית ואליטה כלכלית – מנצלות את כוחן כדי להנציח את הסדר הקיים כדבר טבעי והכרחי המשרת, כביכול, את כל החברה, אך בפועל פוגע בצרכים ובהעדפות שלה.

שני כרכי הספר תולדות הלשון העברית בהיבט חברתי ולשוני ובהתפלגות גיאוגרפית מנסים לעגן את הדיון בתולדותיה של לשוננו בהוויה ההיסטורית ובמרכזים הגאוגרפיים שיודעי העברית חיו ופעלו בהם, ושפעילותם הלשונית נכרכה בהם. הדיון הזה מבקש לצרף את נקודת הראות הסוציולוגית, הבוחנת את שימושיה של הלשון בדיבור ובכתב; את תפקודיה בחיי החברה היהודית; את השינויים החברתיים במעמדה של הלשון בחיי המשתמשים בה ואת יחסם למצב הלשוני של האומה עם נקודת הראות הבלשנית הבוחנת שינויים והתפתחויות בהיערכות הפנימית של הלשון ובסגנונות הכתיבה הספרותית, ההלכתית וההגותית.

ספר זה מוקדש לעיון במשפט, לחימה ואתיקה צבאית. הוא דן בנושא מנקודת המבט של צה”ל, ומתמקד בהקשרים של ניהול סכסוכים מזוינים עכשוויים, ובמיוחד במבצע צוק איתן. הספר מכוּון לסייע למפקד, לחייל ולאזרח; להבהיר את משמעות עקרונות המשפט ההומניטרי הבין-לאומי ואת יסודות האתיקה הצבאית, וכן להציג את המוּרכּבות הכרוכה ביישומם הלכה למעשה. הניתוח מתבסס על ראיונות עומק עם אנשי צבא ועם אנשים מובילים במחקר אקדמי בתחומי המשפט, המוסר והאתיקה. הספר מתבסס על ניסיונו הצבאי של המחבר, שיסודו בהיכרות מעמיקה עם תחום הצליפה, על השתתפותו הפעילה במבצע צוק איתן – ומבצעים קודמים – כמנהל ידע בתחום הצליפה של צה”ל וכאחראי לתחקירים המבצעיים בתחום, ועל מומחיותו בתחום לימודי הצבא. כמו כן, הניתוח מתבסס על כישוריו כאנתרופולוג המיומן בעבודת שדה, המושתתת על הבנת תופעות חברתיות ‘מבפנים’, תוך התבוננות עמוקה ומתמשכת. “[יש] להטמיע בצה”ל הוראות להכשרות החיילים והמפקדים בכל הנוגע לעקרונות המשפט הבין‑לאומי, ולהבטיח כי במסגרת ההכשרות יוקצה פרק זמן מתאים לנושא דיני הלחימה”. (מבקר המדינה, דוח מיוחד על מבצע צוק איתן, מרס 2018)

כיצד יש להבין שירה? הספר משחק מטפורה מציע מבט אחר ורענן על תהליך ההבנה. הספר חוקר את היחסים הדינמיים בין מילים למשמעותן המשתנה במסגרת המטפורה ומדגים את השימוש בהם בקריאה גמישה, רב-קולית, בשיריו של יאיר הורביץ מתוך הספר יחסים ודאגה (1986). הספר מציע מבט ייחודי המאפשר לראות ‘מסלולי הבנה’ ויישומים אפשריים של חקר המטפורה בתחומי ידע נוספים. "זהו מחקר… מקיף וחשוב. לא עוד המטפורה כיחידה לשונית אחת, אלא כאינטראקציה דינמית ומשתנה בין מספר ‘מערכות ייחוס’ בטקסט. אין כאן מעקב פשוט אחרי פילוסוף אחד או מתודולוגיה אחת, אלא עימות של כמה מסורות כדי להסביר את קונספט המטפורה ואת הפירוש הדינמי כפי שמשורר מאוד מטפורי ואניגמטי השתמש בה. שני הקטבים הללו – האבסטרקטי פילוסופי והמורכב אינטרפרטטיבי – נלקחים בחשבון… [בכך תורם המחקר] לתאוריה הכללית של המטפורה וגם למחקר המדעי של השירה העברית המודרנית." (בנימין הרשב)

מה לבשה גולדה לארוחת ערב דיפלומטית? איך קנו לחם בשכונת הפועלים? מי אִפשר לזלמן ארן ליהנות מהפסקת סיגריה בשבת? בזמן "פירוק" הבית לאחר פטירת שרגא ודבורה נצר, מצאה בתם פרופ’ רנה שפירא מטמון: מגירה גדושה בפתקים מחברי מפא”י ובפנקסים כתומים בכתב ידו של אביה, שכונה "האיש החזק במפא"י" או "יד ימינו של בן גוריון". העיון בפתקים, בארכיון הלא רשמי הזה, הוליד פרץ של זיכרונות מהבית, משכונת הפועלים בה שכן, מהתקופה של טרום וראשית המדינה. זהו ספר שהציבורי והאישי משמשים בו בערבוביה, בדיוק כפי שהיה בית הוריה, והוא מספק תובנות חדשות על הדור ההוא, על מנהיגיו ועל אנשיו.

בספר זה ימצא הקורא המשך לשני ספריו הקודמים של המחבר הדרך הממוצעת ו האמת הכפולה , שנסבו על עמדות אמצע בהגות היהודית המודרנית, שביקשו לשלב מסורת ומודרנה, והציגו גישות שונות להתמודדות עם המתח שבין התבונה להתגלות, בין הדת לדעת. ספר זה מציג לקורא את ההוגים המודרניים בזמננו, האוחזים באחת מעמדות השילוב האלה, הלא היא העמדה הדיאלקטית. יש בין ההוגים האלה מי שסברו כי המתח ניתן לפתרון, והקרע בתודעת האדם בין השכל לרגש, בין המוח ללב, ניתן לאיחוי, ויש מי שסברו כי הדיאלקטיקה בין קוטבי המתח היא בלתי פתירה, עמדה קרובה לעמדה הביניימית הקרויה עמדת “האמת הכפולה”. עמדת כמה מההוגים אינה ברורה, וחוקריהם חלוקים בשאלה אם פתרו את המתח והציעו איחוי אם לאו. גם המחבר מציע את דעתו במחלוקות אלו. הספר שלפניכם עוסק בעמדותיהם הדיאלקטיות של הרב קוק, הרב סולובייצ’יק, הרב א”י השל, מיכאל רוזנק, ש”ה ברגמן, ליאו שטראוס, ע”א סימון, אמיל פקנהיים, הרב מרדכי ברויאר ודודו הרב יצחק ברויאר, תמר רוס, הרב שג”ר, משה מאיר, מיכה גודמן ואלחנן שילה. בנוסף, מוצגות פרשנויות להוגים אלו משל אבינועם רוזנק, אליעזר שביד, אביעזר רביצקי, אבי שגיא, בנימין איש-שלום, אהוד לוז, דב שוורץ, הרב יובל שרלו, לורנס קפלן וחיים רכניצר. המחבר מערער על כמה מפרשנויות אלו ומציע פרשנות משלו. מסקנת החקירה היא כי מלומדים רבים ערים למתח הדיאלקטי שבין התבונה להתגלות, וחלקם סבור שיש לו פתרון. עם זאת, על-אף הפרדוקסליות שבעמדת “האמת הכפולה”, הגורסת שקיימות שתי אמיתות סותרות ועלינו לחיות עם שתיהן בעולמנו זה או עד לעתיד אוטופי או משיחי, יותר ויותר הוגים מקבלים אותה ונמנעים מעמדות אפולוגטיות ואשלייתיות האוחזות בעמדת הזהות בין שני התחומים או בעמדת התחומים הנפרדים, לפיהן אין כלל מתח או סתירה ביניהם.

האם אלימות המונית היא בלתי נמנעת? האם טבעו של האדם מכריע אותו לצאת למסעי רצח בשם הדת, הלאום או הגזע? בשנת 1932, בעיצומם של משברים אלימים ברחבי העולם ועל רקע התחזקותה של המפלגה הנאצית בגרמניה, התבקשו אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד להתייחס לשאלות אלה ולהציע הבנה טובה יותר של מקורות המלחמה והאפשרות למנוע אותה. תשובתם של שני ההוגים היהודים סוכמה בחליפת מכתבים שהתפרסמה בשם למה מלחמה? והגדירה חלקים מהותיים בשיח על אלימות ומקורותיה בעשרות השנים שלאחר מכן. הספר איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה מציע תרגום עברי חדש לחליפת המכתבים ודיון מעמיק ברעיונות המובעים בהם, במקומם במחשבה של איינשטיין ופרויד וברלוונטיות של רעיונות אלה בתחילת המאה העשרים ואחת. דומה כי כיום, לנוכח משברי המנהיגות בעולם המערבי ובישראל, היחלשותה של הדמוקרטיה הליברלית והשפעתן הגוברת של תפיסות עולם שובניסטיות ואתנו-צנטריות, ראוי לחזור לרעיונות של איינשטיין ופרויד ולדחיפות שבה התייחסו אל הצורך למנוע אלימות.

“כשאני מביאה דוגמאות מדרך ההתמודדות שלי, אין לי כוונה לרמוז שאלה הדרכים הנכונות היחידות, אלא רק לספק רעיונות. מי יודע, אולי ביום מן הימים, משפט או שניים מהספר הזה יצוצו לפתע בראשה של מטפלת ברגע הקריטי”. ספר זה שופע תובנות בנוגע לעבודת הפסיכותרפיסטים – נשים וגברים כאחד – כמלאכה המשלבת התמדה, אתגרים והנאה. נינה קולטארט (1997-1927), מהפסיכואנליטיקאיות הבריטיות הבולטות בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, מתארת באומץ, בשנינות ובהומור את הפרדוקסים השונים המאפיינים את העיסוק הטיפולי. מטפלות בגישה הפסיכודינמית תמצאנה בין דפי הספר הד לחווייתן, כמי שעוסקות ב”מקצוע הבלתי אפשרי” ששמו פסיכותרפיה. למהדורה העברית מצורפות הקדמה הסוקרת את דיוני המחלוקת הסוערים בלונדון, אשר הולידו את קבוצת הפסיכואנליטיקאים הבריטים העצמאים וכן אחרית דבר המשרטטת קווים לדמותן של “הקבוצה העצמאית” ושל נינה קולטארט.

סדר הפרקים מבוא צעד ראשון: בעקבות פגר בקר צעד שני: בעקבות סקיצות לפורטרט צעד שלישי: בעקבות בכל עת צעד רביעי: בעקבות פורה, שרֿשלֿשכחה מבקש על נפשו צעד חמישי: בעקבות לוויה צבאית כחום היום צעד ששי: בעקבות שמוליקיפוד צעד שביעי: בעקבות לזכר לאה גולדברג צעד שמיני: בעקבות שירו של רני צעד תשיעי: בעקבות אנטומיה של מלחמה צעד עשירי: בעקבות תביעה צעד אחד עשר: בעקבות ד”א ודבר אחר צעד שנים עשר: בעקבות כל האמת ובקשה צעד שלושה עשר: בעקבות נופים צעד ארבעה עשר: בעקבות חוה ידעה תם ולא נשלם: בעקבות שירים (והדמיות) בעל כורחי

הנץ אינו עושה דבר, ראשו אינו זע, עיניו דולקות בעיוורון. הוא הר געש, נחנק בבערתה של אלימות כבושה. הנקר הירוק עף חזרה אל האשור, צונח באחת בראותו את הנץ ונוחת סמוך לרגלי הגזע. הנץ מביט מטה, הנקר בוהה מעלה. שתי הצדודיות הפרהיסטוריות ניחנו בדוממוּת הטמירה של נשק מחכה לשעתו. לאט שוקעת השמש מתחת לעצים והצללים קמים על האשור המת. הנקר מאפיל, אך הנץ עודו זוהר. לפתע הנקר איננו. הנץ יורד בנבכי צל. האדם לבדו נשאר.

מכתב לד'אלמבר על התיאטרון (פורסם 1758) הוא חיבור שכתב ז'אן-ז'אק רוסו בתגובה לפרסום המאמר "ז'נבה" ב"אנציקלופדיה", שבו הציע ז'אן ד'אלמבר, מחבר המאמר, לייסד תיאטרון בז'נבה כצעד משמעותי לביסוס הנאורות בעיר. רוסו העריך שכינונו של תיאטרון בעיר מולדתו הקלוויניסטית יביא לקלקול המידות ולהרס המרקם החברתי. ואולם מעבר לכך, רוסו הוביל את הדיון לסוגיה רחבה הרבה יותר – סוגיית התואם הראוי בין הסדר הפוליטי הנהוג בחברה לבין העשייה התרבותית והחיים האינטלקטואליים המתקיימים בה. חיבורו של רוסו דוחס לטקסט קצר ופרובוקטיבי את כל השאלות המרכזיות הנוגעות לקשרים בין יצירה תרבותית לבין פוליטיקה: האם יש להעניק חופש ביטוי מוחלט, ללא שום מגבלות, לכל יוצר בתחום האמנות? האם תכלית היצירה התרבותית היא ביקורת החברה או דווקא הענקת תמיכה לערכים המובילים שלה? האם זה עניינה של המדינה לטפח את האמנויות, ואם כן, האם האמנויות שמתקיימות בחסות תקציבי המדינה צריכות באופן כלשהו לבטא נאמנות לערכי השלטון? ולבסוף, האם אנשי אמנות ויצירה צריכים תמיד להפגין התנהגות מוסרית ללא דופי ולבטא ביצירותיהם את המידה הטובה? תשובותיו המפתיעות של רוסו מזמינות כל קורא לנסח את עמדתו האישית בנושאים אלה.