בביוגרפיה זו של אונורה דה בלזאק – שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג – משתקף הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי־שוליים אוסטרי דגול; על כך עומד פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר. צווייג העריץ ללא סייג את בלזאק, "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית – שבהיקפה המאסיבי, בתנופת רעיונותיה ואלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה. עמוד אחר עמוד בביוגרפיה זו מתגלה גדולתו של האיש הקולוסאלי בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, כמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמי־יוּרגי ובלהט רוחו שלא תדע מנוח. ועם זאת הבחין צווייג חד־המבט בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר אך ריק־מתוכן. בלזאק רדף כל ימיו אחר אשליית דמותה של האשה ובת־הזוג האידאלית. הוא כילָה את חייו בעבודה ללא לאות ונפטר בלא עת – אך אין ספק שאילו האריך ימים היה משלים את מכלול יצירתו, אחת מקתדרלות הרוח המרשימות ביותר שנבנו באירופה. ולא הוא הדין בשטפן צווייג, שכאשר סיים את בלזאק , הביוגרפיה האחרונה שחיבר, היה כבר עייף ומאוכזב מן "העולם של אתמול" מכפי שיוכל לשקם את חייו, ואיבד את עצמו לדעת. בסופו של דבר כבש בלזאק לא רק את פריס אלא את העולם כולו – שהרי החיים קצרים הם, אך הספרות ארוכה היא ונצחית – וגם צווייג זוכה אצלנו לעדנה מחודשת. ביוגרפיה זו היא תזכורת נוספת ומרשימה לכך. מבוא מאת יעקב גולומב.

בספר זה ימצא הקורא המשך לספרי הדרך הממוצעת, הנסב על הקושי שעמד בפני אנשי "הזרם האמצעי" בחקר מחשבת ישראל במאה התשע עשרה: לשלב את הֶגֵדי התורה, שנחשבו בעיניהם כהתגלות אלוהית, בהֶגֵדי המדע, שמקצת מסקנותיו נראו להם כסותרות את התורה. מסתבר שאותו קושי עמד גם בפני "זרם האמצע" במאה העשרים ונראה שהוא הושפע מרש"ר הירש ומשד"ל. בספר מוצגות שלוש אסכולות של תלמידי חכמים מרתקים, יחידי סגולה ועתירי זכויות, שספגו את התרבות הכללית והיהודית של מולדתם. אסכולה אחת של פוסקים ופרשני תורה שראשיתה ברב עטלינגר וסופה ברב ברקוביץ, ואסכולה שנייה של אנשי הגות יהודית שראשיתה בחכם יצחק ברנייס, וסופה בישעיהו ליבוביץ. הציר העיקרי של שתיהן הוא רש"ר הירש. האסכולה השלישית היא של פרשני תורה שראשיתה בשד"ל והמשכה בקאסוטו. שלוש שיטות לימוד אלה נהגו עד להקמת מדינת ישראל הריבונית. הניסיון לטפל בקשיים שנתקל בהם מי שמאמין באלוהים ובהתגלות, ובד בבד מבקש להתחבר לתרבות המערבית ולפילוסופיה שלה ולקבל את מסקנות המחקר המדעי, עובר כחוט השני בין ההוגים שהספר עוסק בהם. מכאן שמו האמת הכפולה. בין ההצעות השונות בולטת זו של שד"ל, שהציע את עמדת "האמת הכפולה" (על פי אליה דלמדיגו, 1493-1458) או בניסוחה המודרני – העמדה הדיאלקטית הבלתי פתירה, הגורסת שיש לאחוז בו-בזמן בתבונה האנושית ובמסורת הדתית שבכתבי הקודש ובספרות חז"ל, שכן הן מקורות ראויים להכרת האמת והטוב, גם אם לעתים הן סותרות זו את זו. הסתירה כואבת ומאתגרת כאחת, אך ההשלמה עמה מאפשרת את המשך החקירה ואת העיון והחוויה, והיא נותנת לאדם הדתי החושב קיום בעולמו. הספר שלפניכם עוסק בעמדותיהם של הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, ישעיהו ליבוביץ, דוד צבי הופמן, יעקב יחיאל ווינברג, אליעזר ברקוביץ, הרב קוק ומשה דוד קאסוטו.

בספר זה כלולים מעל אלף פתגמים ערביים המחולקים לנושאים שונים המעסיקים את האדם ואת החברה הערבית, אך הם גם בעלי זיקה כלל־אנושית. פתגמים אלה התהוו גם כדי להעביר מסרים בדרך מעוּדנת וַעקיפה, תוך הימנעות מבוטוּת כלפי הפרט, ומנגד התהוו פתגמים אחרים שכוונתם לפגוע. טבעם של הפתגמים הוא לעתים מפתיע, ולעתים – מרומז, דבר המצריך הסבר כדי לעמוד על כוונתם. הפתגמים מציגים את ערכי החברה והתרבות הערבית על רבדיה וגווניה בתקופותיה השונות, ופותחים צוהר מרתק לתרבות הנמצאת כמטחווי זרוע מאתנו.

באחד משיעוריו סיפר ישעיהו ליבוביץ לתלמידיו: “כאשר נפגשתי ברחוב בש”י עגנון הוא תפס אותי ושאלני בזו הלשון: “אמור לי, ישעיה, מהו הדבר אשר שבר את הכוח העצום אשר היה לתורה בעם ישראל במשך כל הדורות?” … אמרתי לו לעגנון: … “כוחה של התורה בעם ישראל נשבר, משהפכה התורה לתלמוד-תורה!” … מששמע את תשובתי קיבל אותה ממש בהתלהבות” (שיחות על ‘שמונה פרקים’, עמ’ 14)”. האמנם צדק ליבוביץ בשיפוטו לרעה את המהפכה הזו שיצרה את ‘חברת הלומדים’? לימוד התורה כדרך חיים המיועדת לרבים, החל בחברה הליטאית בתחילת המאה ה-19, כמענה לחסידות. ישיבת וולוז’ין, בישרה את תחילתו של עידן חדש ביחס לערך זה. במאה ה-20 דרך זו התפשטה לכל הקבוצות האורתודוכסיות כתגובה להשכלה, לחילון ולציונות. גם נשים הצטרפו למגמה זו. ד”ר חנה קהת, צמחה בתוך מורשת ליטאית בתקופה בה התרחשו תהליכים של התרחבות האידאה הזו. קבוצות נוספות הצטרפו למעגלי לימוד התורה. בתנועת החסידות גם כן קמו ישיבות למדניות לתפארת. בתנועה הציונית-דתית, שחרטה על דגלה את שילוב חיי התורה עם חיי העבודה, הופיעו ישיבות גבוהות וישיבות הסדר. נשים החלו ללמוד תורה באופן שיטתי משנות השמונים של ה-20. מדרשות הנשים ערערו את ההגמוניה של הקהילה הלמדנית הליטאית, והן הרחיבו את המנעד של אופי הלומדים ומגמתם. ספר זה מסכם מסע מחקרי ארוך שנים בהגות היהודית העוסקת באידאה של לימוד התורה בעידן המודרני, בתמורות שחלו בה בתוך הקבוצות השונות באורתודוכסיה, בשיטות השונות שהתפתחו בעקבותיהן, ובזיקות ההיסטוריות והחברתיות של האידיאה הזו למציאות ימינו.

הבלטת נוכחות ניטשה בעולמו של ברנר (בהיקף שלא היה כדוגמתו) באה לשם הדגשת העבריות של ברנר. אולם מה שעניין אותו במיוחד הייתה שאלה אקזיסטנציאליסטית טיפוסית, נעדרת גבולות, לאומים ודתות, דהיינו השאלה: "מהו האדם?" ברנר הוא עברי מודרני המבקש להעניק להווייתו הקיומית אופי תרבותי-עברי. הוא אינו חושב כי חילוניותו מביאה אותו בהכרח להתפקרות או להתבוללות בין אומות העולם. 'מתק סתרים' של ברנר או בערתו של ברענער (כשמו ביידיש) מוזנת משלוש להבות: שמירת אמונים לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב ולא לפולחנו הדתי-רבני; תשוקתו לטיפוחה של הספרות העברית; ערגתו למענטש אותנטי המקפל בתוכו את השתחררותו מפיתוייו של ניטשה. לכן אחת הטענות של חיבור זה היא כי אי אפשר להסביר או להבין את ברנר על פי ניטשה בלבד. המאמץ הכביר של ברנר לכתוב בלשון חצי-מתה אל אנשים חצי-חיים מקפל בתוכו את "ציוניותו השירית". ברנר ביקש בכל מאודו, להפוך את העברית לדת ולהתעלם מן הדת בעברית. את כלל יצירותיו הספרותיות והפולמוסיות של ברנר בגולה ובארץ אפשר לסכם בפסוק: 'החזון וּכְזָבוֹ'. רק 'הזעקה' לא הכזיבה אותו עד הירצחו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920, כתב הסופר העברי יוסף חיים ברנר על העוולה שעשו פועלי חוות ירקות ב"אופיצר אנגלי", שנמלט משבי התורכים ובמנוסתו נקלע לביתם, והם הסגירוהו לתורכים מחשש לחייהם. ב-1921, השנה שנרצח בה ברנר בפאתי תל אביב, פרסם הטייס האנגלי אלפרד ג'ון אוונס את קורותיו בספרו "מועדון הבריחה". הוא כתב על ארבע שנותיו במלחמה ונפילותיו בשבי באירופה ובארץ ישראל, ובריחותיו החוזרות ונשנות. הטייס הבין את חרדתם של אנשי חוות הירקות שהסגירוהו, ודימה אותם לחסרי ישע שהיו במצוקה, ואילו ברנר, הסופר העברי, סבר שהם לא עמדו במבחן ערכי ומוסרי, ועשו מעשה של עוולה. ד"ר דב גביש, גאוגרף וחוקר ההיסטוריה האווירית של ארץ ישראל, וד"ר חיה גביש, היסטוריונית וחוקרת ספרות עממית, ארגו את החוליות המקשרות בין סיפורי המלחמה הקצרים של ברנר "עוולה" (בחוות גן שמואל), "המוצא" (בחדרה), ו"התמורה והגאולה" (בחוות מרחביה), וסיפורו של הטייס האנגלי, לכדי פרק ערכי בתולדות היישוב במלחמת העולם הראשונה בארץ.

לא לשווא הוא לא רק סיפור אישי מרתק אלא גם קלידוסקופ של מאורעות מדהימים באלכסנדריה בעת מלחמת העולם השנייה, המעניקים לקורא את התחושה שהוא בעצמו חי את המאורעות החשובים האלה בהיסטוריה האנושית. זהו סיפור אמת נפלא, העולה על כל דמיון – אוד מוצל מהעקירה הגדולה של יהדות מצרים במחצית השנייה של המאה ה־20, ושל בית החולים היהודי התוסס באלכסנדריה. הוא גשר בין מערב ומזרח, המאיר את הגורל המשותף של העם היהודי. תאה, ה"אישה בלבן", היא לא רק האחות הראשית של בית החולים, אלא גם גיבורה ומודל־על בלתי נשכח, המגלה לקוראים אבנים יקרות של אמת, חוכמה, אומץ ואנושיות. בעזרת אנשי מוסדות מצריים, באומץ ובתושיה תאה מצליחה להציל דרך בית החולים, יהודים רבים מן השואה מאירופה הנאצית. מי יודע היום שפקידים ושוטרים מצריים סייעו ליהודי אלכסנדריה להציל יהודים מציפורני הנאצים? זאת עובדה היסטורית ועליה להירשם בתולדות העם היהודי והעם המצרי ובתולדות ההיסטוריה. הספר זכה בפרס 'Temoignage 2015' היוקרתי בפריס, צרפת.

סיפור חייו של עוזי אורנן בספר זה מתאר בלשון שוטפת ובסגנון נעים לקריאה גם את סיפורה של הארץ במלחמה על שחרורה. נשקפת בספר עשייה אקדמית-חדשנית בשפה העברית, בבלשנות ובבלשנות חישובית, פעילות חברתית פורצת דרך בגיבושה של זהות ישראלית-אזרחית-חילונית, מאבק בלתי פוסק נגד הכפייה הדתית ובעד חיים דמוקרטיים לכל אזרחי ישראל. וכן משולבים בו פרקי העשרה בלשניים, ובהם חידושיו הבלשניים המעניינים ותמצית השקפת עולמו כבלשן וכפעיל חברתי. מבוא מאת יהושע סובול.

בספרו האוטוביוגרפי הציג גרשם שלום את תולדות חייו כתנועה חד-כיוונית מברלין לירושלים, שהונעה על ידי אידאולוגיה ציונית. בניגוד לנרטיב זה הוא עמד, למעשה, בקשר קרוב אל גרמניה ואל התרבות הגרמנית מעלייתו לפלשתינה ב-1923 ועד למותו בירושלים ב-1982. בשנות העשרים והשלושים היה שלום חלק מעולם התרבות העברית התוססת בברלין; קשר זה ניתק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאורעות השואה היו טראומה אישית וקולקטיבית בעבור שלום, וסימלו נקודת מפנה בחייו. בכל זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לשוב לגרמניה לביקורים קצרים וארוכים. משנות השישים ואילך מילא שלום תפקיד מרכזי עבור דור של אינטלקטואלים צעירים דוברי גרמנית בהציבו אלטרנטיבה מוסרית לדור האבות המושחת. עבור שלום עצמו "חזרה" זו לגרמניה הייתה תוצר של תהליך ארוך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו. על סמך מגוון תעודות נדפסות וחומר ארכיוני לא מוכר עד כה נחשף בספר זה לראשונה סיפור חייו של גרשם שלום בין שני הקטבים התרבותיים המרכזיים שליוו אותו תמיד – ירושלים וברלין.

ב־12 בדצמבר 1957, יומיים לאחר שהוענק לו פרס נובל לספרות בשטוקהולם, הכריז קאמי בתשובה לשאלה של סטודנט מאלג'יר: "הגנתי על אמי קודמת לצדק". דבריו עוררו סערה; כדי להבהיר את עמדתו כינס קאמי את מרבית כתביו על אלג'יריה ועל המלחמה בספר רשימות אלג'יריות . אלבר קאמי כתב על אלג'יריה: "אהבתי בתשוקה את האדמה הזאת שבה נולדתי, שממנה שאבתי את כל מה שאני, ורגשי ידידותי מעולם לא הפרידו בין בני האדם החיים עליה, יהיה גזעם אשר יהיה". את הטבע "שאין שני לו ביופיו", בארץ זו "שבה השמים והאדמה הם הזמנה לאושר", אהב כפי שאהב את תושביה: "גורלו של העם הזה... הוא לעבוד, להתבונן, ובכך להעניק לנו, הכובשים חדלי המנוחה, שיעור בחכמה. לפחות ייסלחו לנו הקדחתנות, הצורך הזה לשלוט האופייני לבני אדם בינוניים, בכך שנקבל על עצמנו את נטל הקיום ואת הצרכים של עם חכם יותר, כדי שיוכל למצות את כל גדולתו". כאשר החריף העימות בין צרפת לבין תנועת השחרור הלאומית האלג'ירית (הפל"ן) והסלים להתנגשות פראית ואלימה, ניסה קאמי ביחד עם חבריו למנוע את הקרע הסופי. הוא חתר להציב רף מוסרי לכל המעורבים בסכסוך, תוך שהוא מבקר באותה מידה את "בלעדיות השמאל על העמדה המוסרית" ואת "בלעדיות הימין על העמדה הפטריוטית". בכך קומם נגדו את עמיתיו האינטלקטואלים מן השמאל ואת שוחרי הקולוניזציה הישנה מן הימין. רשימות אלג'יריות הוא מסמך מרתק, שממנו עולה הגדרה חדשה של תפקיד האינטלקטואל בחברה דמוקרטית: במקום לתת הכשר לאחד הצדדים להשתמש באלימות, מציע קאמי להציב גבול וסייג לזכות שכל צד תובע אותה בשלמותה. אך הוא מציין ביובש שכל מי שניצב בין שני מחנות לוחמים ומתחנן לפיוס ולשוויון סופו שיִיָרֶה בגבו, ומסכם: "הספר הזה הוא גם תולדותיו של כישלון". לספר נוספה מסה מקיפה, "אינטלקטואל בצוק העתים: קאמי, אמו והצדק", מאת ד"ר דניס שרביט, מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, המציע פרשנות חדשה לעמדתו של קאמי אל מול העמדות של ז'אן־פול סארטר, סימון דה בובואר, רמון ארון ואנשי רוח אחרים שחלקו על דעתו.