ברגן-בלזן, אחד הסמלים לשטניות הנאצים, היה מחנה הריכוז הגדול ביותר על אדמת גרמניה. הוא גם היה מחנה הריכוז היחיד שהפך לאחר שחרורו למחנה עקורים ולמרכז קליטה ושיקום לאלפי ניצולים ממזרח אירופה, שביקשו לעזוב את אירופה ולהגר אל מעבר לים או לעלות לארץ ישראל. במשך חמש שנותיו כמחנה עקורים היה ברגן-בלזן מוקד ההתארגנות הלאומית של היהודים באזור הכיבוש הבריטי בצפון-מערב גרמניה, ובכלל זה הקהילות שקמו שם לאחר השואה, שהתפתחותן ניזונה מקשרי הגומלין ההדוקים עם הניצולים העקורים שבמחנה. כיצד הצליחו ניצולי השואה להתאושש מן התופת ולבנות חיים חדשים בתנאי הארעי הקשים של המחנות? מה הניע אותם ואיזו דמות לבשה קהילתם, קהילה שלמעשה נכפתה עליהם? כיצד הפכו מניצולים נוטים למות לגוף פעיל ודינמי בעל שאיפות לאומיות? מי היו בוני הקהילות היהודיות שהתפתחו בצדם של מחנות העקורים? מה הביא אותם להשתקע בגרמניה, ארץ רודפיהם הנאצים? מה היו יחסיהם עם אחיהם העקורים במחנות ומה היו שאיפותיהם? 'לקראת חיים חדשים' מציג בפני הקוראים מחקר חדשני, החודר אל שורשי התפתחותם של החיים היהודיים בגרמניה שלאחר השואה. סיפורם של הניצולים והפליטים היהודים, המסופר כאן במבט מבפנים ועל יסוד מגוון רחב ביותר של מקורות ראשוניים, יהודיים ואחרים, משמש אספקלריה המאירה פרק מפתח בתולדות העם היהודי לאחר השואה.

This book, a first attempt to analyze German Zionism in a global Zionist context, sheds new light on the role of German Zionism in the German-Jewish community. It traces the emergence of a small component of the Zionist movement which regardless of size played a distinctive part in both German-Jewish and Zionist history on the eve of World War II. Positioned strategically between East and West, German Zionism was open to influences from both sides. Although post-assimilationist, it was affected by the encounter with East European Jewry. The product was a unique form of Zionism that combined Western ideas with radical "Palestinocentrism."

התנועה הציונית בגרמניה הקיפה מיעוט קטן של היהודים במדינה זו, וגם במסגרת ההסתדרות הציונית העולמית מנו חבריה כחמישה אחוזים לכל היותר. אולם משקלה הסגולי של ציונות גרמניה עלה בהרבה על מספרם היחסי של חבריה ובעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה. התנועה הציונית בגרמניה, בשונה מן התנועה בארצות מזרח אירופה ובמערב, נתייחדה באחדות רעיונית ופוליטית: היא הייתה 'פלשתינוצנטרית', כיוונה הפוליטי היה שמאלה מן המרכז והיא מילאה תפקיד מיוחד בתמיכתה בנשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן. פעילותה זו נקטעה עם עליית הנאצים לשלטון. מה היו הגורמים שעיצבו את התנועה הזו, כיצד פעלה ובאיזו מידה השפיעה על המדיניות הציונית ועל בניין הבית הלאומי בראשית התפתחותו, הם הנושאים הנדונים בספר בהקשר עם סוגיות מרכזיות בתולדות הציונות והיישוב, כמו המדיניות הכלכלית הציונית, מדיניותו של ויצמן, עליית הרוויזיוניזם והופעת קבוצת 'ברית שלום'. תוך תיאורן וניתוחן של סוגיות אלה מזדקרות דמויותיהם של האישים המרכזיים של הציונות בגרמניה – ארתור הנטקה, קורט בלומנפלד, רוברט ולטש, פליכס רוזנבליט ואחרים, שהטביעו את חותמם על דרכה ופועלה של התנועה הציונית בכללותה. חיבור זה, הבא למלא חלל בהיסטוריוגרפיה של התנועה הציונית לארצותיה, מאיר סוגיות יסוד בהתפתחות הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל ומרחיב את הבנת התפתחותה הפוליטית של התנועה הציונית בכלל. מצורפות 8 תמונות.