החיבור 'פרקי דרבי אליעזר', למן חיבורו (כנראה במאה השמינית) ועד ימינו, זכה לפופולריות רבה בקרב קהל קוראים מגוון. ואכן, אין דומה לו בספרות העברית של שלהי העת העתיקה וימי הביניים המוקדמים: השילוב שיש בו בין מקרא משוכתב לבין מדרש ובין שני אלו לבין פרקי מוסר הוא שילוב מפתיע ומסקרן. מה היו הנסיבות שבהן נוצר? מי היה קהל היעד שלו? מאחר שרב הנסתר על הנגלה בנוגע לזמנו ולמקומו של החיבור, הספר שלפנינו מבקש לחלץ את התשובות על השאלות הללו מתוכו, באמצעות ניתוח מדוקדק של המרקם הטקסטואלי שלו.
לספר שתי מטרות. האחת היא להאיר את עולמו הספרותי-רעיוני של 'פרקי דרבי אליעזר' באורו של מחקר הפולקלור. גאולה, התגלות ורציפות תרבותית נדונות מתוך שימוש בכלים מתודולוגיים של תחומי הספרות, הספרות העממית, האנתרופולוגיה ומדע הדתות. המטרה השנייה היא לבחון מחדש את המונח 'עממיות' לנגזרותיו כפי שהוא הובן ושימש בחקר הספרות העברית הקדומה. העיון המתודולוגי מקדים ומעצב כל אחד מארבעת פרקיו של הספר, העוסקים בתופעות שחלקן אינן מתויגות כ'עממיות' במובהק (מימרות, מעשי חכמים). הפרק העוסק במגיה – תחום שזוהה בעבר עם פרקסיס וחשיבה עממית – מציג הגדרה חדשה של המושג המדגישה את ההיבט החשיבתי-חווייתי של המגיה ואת זיקתה ההדוקה לאשיות מחשבת חז"ל; הדיון במיתוס כולל הן בחינה מחודשת של יישומו במחקר היהדות הקדומה הן הערכה כוללת של 'פרקי דרבי אליעזר' כחיבור 'מיתי'.