מה הקשר בין גמד המתכופף, הפה של עוג מלך הבשן, ומחט נעוצה באדמה? כל אלה הם דוגמאות – קיצוניות כמובן – של צורת הפרשנות הנפוצה ביותר בתלמוד הבבלי: האוקימתא. לאוקימתא הבבלית יצא שם רע במאתיים השנים האחרונות, וכבר ראשוני חוכמת ישראל קבלו על הפירושים העקומים והקשים הממלאים את התלמוד. הספר שלפניכם מבקש לחפש היגיון בשיגעון, ומנסה להבהיר את ההרמנויטיקה החז”לית. מצד אחד, מבקש הספר להציע מודלים הרמנויטיים אפשריים אחדים אשר עשויים להציע פשר לפרשנות האוקימתא; מצד שני, נבחנים בספר מקרים נדירים שבהם נשללת בידי התלמוד הבבלי עצמו הלגיטימיות של פרשנות אוקימתא. בכך מבקש הספר לשרטט את קו הגבול שבין הראוי ובין זה שאיננו ניתן להשמעה. השיח הפרשני אשר נחשף כתוצאה מכך הוא שיח רב־קולי, שבור ומפורק, אשר יש בו מגוון של הגיונות, אשר לא תמיד מסתדרים זה עם זה, אולם יחד הם יוצרים פסיפס פרשני מרהיב.