חודש הספר הגיע! עכשיו באתר מבצע 1+1 ומבצעים נוספים, מאות ספרים מעניינים מחכים לכם באזור המבצעים
1+1
>Religion and Zionism
מידע נוסף
מו"ל:
שנה:
2001
דאנאקוד:
45-132007
ISBN:
965–493–101-x
עמודים:
399
שפה:
משקל:
800 גר'
כריכה:
קשה

Religion and Zionism

First Encounters

תקציר

This book is concerned with the question of the role of Jewish Religion in the development of the Zionist Movement, both theoretically, in respect to nationalist consciousness, and in the area of day to day activity. It traces the turnings of this interaction in Zionist history from the early 1860’s until 1930.

ביקורות ועוד

הארץ, ספרים, 11.19.2003:
הציונות והיהדות בסבך האחרות מאת אבריאל בר-לבב יחסים לוהטים עם "אחר" משמעותי יכולים להיות מועילים מאוד. הדוגמה הבולטת כיום היא התועלת ההדדית של הצמד שינוי וש"ס, הרודים דבש לרוב מן ההבניה המוצלחת של עצמם בתור הניגוד (המשלים) ל"אחר" הנורא שמולם. ה"אחר" של הציונות בראשיתה היה לכאורה החברה היהודית המסורתית, שממנה יצאו, בדרך כלל בסלידה, מניחי היסודות של הבניין הציוני בארץ ישראל למן העלייה השנייה, שברובם הגדול היו חילונים או מתחלנים, והמהפכה הציונית היתה בשבילם פעמים רבות גם ביטוי של המרד האישי שלהם נגד הוריהם ונגד המסורת שגדלו בה ובחלו בה. הציונות, התנועה הלאומית היהודית המודרנית, עוצבה והתפתחה בהשפעת תנועות לאומיות אירופיות במאה ה-19. תיאודור הרצל, מנהיגה המשמעותי הראשון של הציונות ומעצב דרכה ותדמיתה, בא מרקע מתבולל והיה חסר השכלה יהודית מסורתית. תחושת הזהות היהודית שלו נבנתה מתוך זעזוע של הבנה חדשה שצרפת דוחפת אותו ואת אחיו היהודים לתפקיד ה"אחר" של הלאומים האירופיים. אך למעשה התמונה מורכבת הרבה יותר. מסבך אותה בין היתר גם קיומה (מאז ראשית הציונות ולמעשה במובנים מסוימים עוד לפניה) של הציונות הדתית, תופעה פוליטית ורוחנית ותיקה ושורדת, המשפיעה עלינו עד היום. מהו "האחר" של הציונות הדתית? האם האנטי-ציונות הדתית? או שמא הציונות החילונית? ואם החברה המסורתית היא "האחר" של הציונים, מה משמעותה של תנועה כמו הציונות הדתית, המדגימה לכאורה אפשרות שונה בחברה מסורתית? מחקר הציונות הדתית אינו דרך סוגה בשושנים. רבים בו איי התיעוד הנמרץ והתמים של המשתתפים עצמם או של נושאי דברם הנאמנים. חוקרים שלא זכו לחינוך מסורתי מתקשים לעתים בהבנת דקויותיה של העברית המסורתית, וכך מצטמצם שדה המחקר ונעשה לנחלתם של חוקרים מטיפוס מסוים. פרופ' יוסף שלמון, מן המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שגדל במושב של הציונות הדתית והיה לתלמידו של ההיסטוריון הדגול יעקב כ"ץ, הוא אחד החוקרים הראשונים שדנו בחומר הזה בכלים מתודולוגיים קפדניים, כבר בעבודת הדוקטור שלו משנת 1974, על יחס החרדים ברוסיה ובפולין לתנועה הציונית בראשיתה. שלמון הוא חוקר ותיק ומעמיק של האידיאולוגיה והמוסדות היהודיים במזרח אירופה ובארץ ישראל, בעיקר במאה ה-19, ופירסם כמה ספרים ומאמרים רבים בנושאי מחקרו. ספרו האנגלי החדש הוא עיבוד של ספרו העברי "דת וציונות: עימותים ראשונים", שראה אור בשנת תש"ן בהוצאת הספרייה הציונית. עיבוד ולא רק תרגום - משום שחלק קטן מהחומר העברי הושמט, ובספר האנגלי נוספו שני פרקים חדשים, על ארץ ישראל בהגות האורתודוקסית במאה ה-19, ועל ר' שמואל מוהליבר. אמנם במקור זהו אוסף של מאמרים, ואולם כולם עוסקים בנושא אחד וסדר הפרקים מדגיש את קווי ההתפתחות של סיפורה מזוויות שונות, של הציונות הדתית בראשיתה. במבוא דן שלמון בהיבטים העקרוניים של היחס כלפי המסורת היהודית הדתית בתנועה הציונית, בעיקר לנוכח מהותה הכוללת-כל של ההלכה. הוא דן בשאלת מקומן של הלאומיות, החברה והמדינה היהודית בתפיסותיהם של ראשוני הציונות הדתית, בשאלה אם היתה הציונות הדתית תופעה מודרנית, רומנטית או פרוגרסיווית, ובממדים המשיחיים שבה. אחת המסקנות המעניינות שלו מדגישה את מרכזיותו של הרכיב המודרני בציונות הדתית: "אין מרכיב מודרני בציונות הכללית שאין לו עקבות בציונות הדתית" (עמ' xxv). הפרק הפותח עוסק בעמדה האורתודוקסית כלפי ארץ ישראל במאה ה-19, בעיקר בדמויותיהם של הרב משה סופר (חת"ם סופר), הרב עקיבא יוסף שלזינגר והרב צבי הירש קלישר. בפרקים הבאים שלמון מתאר את פעולתה של "חברת יישוב ארץ ישראל" שנוסדה בפרנקפורט על נהר אודר ב-1860, את דוד גורדון ועיתונו "המגיד", את דמותם ההיסטורית של יחיאל מיכל פינס ושמואל מוהליבר, את הרקע ההיסטורי לספר "חיבת ציון", את התנגדות היהדות המסורתית לציונות של הרצל. הספר נחתם בפרק על הסתדרות הפועל המזרחי ועל הניסיון לשלב את הסוציאליזם עם הדת. ספרו של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות" (ראה אור בתרגום עברי בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה) הפך את הדיון בלאומיות, בזהות וביחס ביניהן לאחד הצירים המרכזיים בהגות הפוסט-מודרנית. מפגש בין ספרו של אנדרסון לספרו של שלמון, כלומר דיון באופנים שבהם עיצבה הציונות הדתית את הזהות הלאומית של חסידיה, יכול להיות עשיר ומרתק. שלמון עצמו אמנם אינו מתעניין במיוחד בשאלות תיאורטיות, אולם אין בכך פסול. גישות ביקורתיות בדגש עיוני לא תמיד מוכנות לשלם את המחיר של העיון המדוקדק במקורות ובפרטים. הקורא האנגלי יוכל ללמוד מן הניתוחים הקפדניים ששלמון עורך במקורות רבים, נידחים בחלקם, ניתוחים שחסרים ונחוצים בהיסטוריוגרפיה היהודית באנגלית הרבה יותר מאשר גישות תיאורטיות מודרניות ופוסט-מודרניות. ואולי יקומו חוקרים, בני הדור הבא, שבהסתמך על עושר הנתונים במחקריו של שלמון ירצו גם לפתח את המשמעות התיאורטית של התפתחות הציונות הדתית. שלמון כותב בהקדמה שהמתרגמת המנוחה פרסילה פישמן היא שתירגמה את הספר. באותו היום שבו הודיעה לו שכתב היד יהיה מוכן בעוד שבועיים, היא נפטרה באופן פתאומי. מי שהשלים את מלאכתה היה יונתן קפלן. ראוי היה ששמם של סוכני התרבות האפורים האלה, שעשו מלאכה נאמנה, יצוין בשער הספר, ולפחות מעבר לו, ולא רק בהקדמה. ממקומנו שבעין הסערה דומה שעדיין רחוקים אנו מהבנה שלמה של מערכת היחסים המורכבים שבין הציונות והדת היהודית, מראשיתם ועד היום. מחקריו של יוסף שלמון מעשירים את ההבנה הזאת ומוסיפים לה נדבכים ועומק. ד"ר אבריאל בר-לבב הוא מרצה במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, ועורך "פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח"