Leon Kellner was part of the intellectual and cultural elite of imperial Austria. Engaged in politics, a member of his regional parliament, and an essayist of repute, he was also a Zionist leader and confidant of Theodor Herzl. He created an institution for Jews’ cultural, educational, and social advancement modelled on London’s Toynbee Hall, which spread across east-central Europe to great effect. He was also an internationally recognized Shakespeare scholar. Yet for all this, today he is little known. How did someone born into a lower-middle-class Orthodox Jewish family from the province of Galicia come to gain such prominence in the Habsburg empire? Kellner’s is a thoroughly Habsburg Jewish story, spanning east and west and shaped by the empire’s history, politics, and culture. He was a singular character: a Galician Jew at home in Vienna and in Czernowitz, eyes towards Zion, yet content also in London, and never more so than when absorbed in the minutiae of Shakespeare’s texts. Kellner’s world was destroyed twice over: Habsburg Austria came to an end in 1918, east-central European Jewry in 1945. This biography recovers at least part of what was lost.

עשרים פרקים , המתפרסם כאן לראשונה בעברית, הוא החיבור הפילוסופי היהודי הראשון שנכתב בימי הביניים. מחברו היה יהודי שהתנצר ואחר כך חזר ליהדות. תרומתו של אלמקמץ למסורת ההגותית היהודית המפוארת של ימי הביניים חלוצית בתחומים שונים: נוסף לחיבור התיאולוגי המקיף היהודי הראשון בערבית הוא כתב גם את פירושי המקרא השיטתיים הראשונים בערבית-יהודית, אחדים מהחיבורים הפולמוסיים הערביים-יהודיים הקדומים ביותר נגד הנצרות ופולמוסים נגד דתות אחרות. את עשרים פרקים כתב במחצית הראשונה של המאה התשיעית. לחיבור תיאולוגי-פילוסופי זה הייתה במשך מאות שנים השפעה ניכרת על עיצובה של המחשבה התיאולוגית והפילוסופית היהודית, אך לימים האפילו עליו חיבורים אחרים, בעיקר אמונות ודעות של סעדיה גאון, והוא הלך ונשכח. העניין המתחדש בתרבות הערבית-יהודית של ימי הביניים, וחשיפתם של אוצרות כתבי היד בגניזות, העלו גם את אלמקמץ מתהום הנשייה. המבוא וההערות לתרגום מאירים את מסגרת ההתייחסות של אלמקמץ וחושפים את המרחב התרבותי היהודי, המוסלמי והנוצרי שבו פעל. לספר מצורפים מבואות והערות מאת שרה סטרומזה.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

המאמרים בכרך זה: חיים מיליקובסקי | גלגולי מסורות וגרסאות בוויקרא רבה כה, א–ב: לפני העריכה ולאחריה שולמית אליצור | 'וי תילדו שירים': לבטי לידת השיר וכיסופים לציון בפיוט בלתי ידוע של ר' יהודה הלוי יהודית וייס | 'פירוש ספר יצירה' המיוחס ליצחק סגי נהור: ראיות לאישוש קדמותו, מעמדו בקרב מקובלים במאה השלוש עשרה ומהימנות ייחוסו ליצחק סגי נהור בכתבי היד שמחה עמנואל | תשובות הרשב"א לחכמי צפון אפריקה ישראל אורי מייטליס | למקומה של הגות איזביצה־ראדזין בחיבורי התכלת של האדמו"ר מראדזין

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

הקהילה העברית שחיה בעכו בתקופת המנדט הבריטי לא הותירה חותם ממשי בנוף העירוני ולא רשמה עלילות מפוארות של גבורה או חורבן. אבל סיפורה, שנשמט מהזיכרון הקולקטיבי ונחשף לעומקו בספר זה, מאיר את מקומה בבניין החברה הלאומית היהודית בארץ ישראל. במיוחד נחשפות כאן מערכות היחסים המורכבות שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין ההתיישבות היהודית והעברית בערים הערביות. על רקע דעיכתן של הקהילות היהודיות הוותיקות בערים הערביות מתחדד סיפורה החריג של עכו, שהצליחה למשוך התיישבות לאומית חדשה. לרגע קצר בהיסטוריה היישובית התקיימה בעיר קהילה עברית ששילבה יישוב ותיק עם יישוב חדש, יישוב בעל הכרה לאומית ציונית ויהודים בעלי הכרה מזרחית-מקומית. הסיפור הוא מקומי, אך הוא מבקש להאיר את היחס המורכב והשונה של המפעל הציוני לערים הערביות ולערים המעורבות. במיוחד מעלה המחקר הזה שאלות על הקשר שבין "היסטוריה של מקום" ובין "היסטוריה לאומית". מתוך תיאור כישלונה של ההיאחזות העברית בעכו המנדטורית מתבונן המחקר במפעל הציוני כמפגש מרתק בין חלומם של המתיישבים החדשים לבין האינטרסים המקומיים והתנאים הגיאוגרפיים הייחודיים לאזור.

הספר טקס, טקסט והמאבק על הזהות ממשיך ומשלים את ספרו הקודם של המחבר: עם, מולדת וספר, על הטקסטואליזציה של העם היהודי , שהתמודד עם שאלת היחס בין היסודות המכוננים את הקיום היהודי: היסוד הרוחני – הטקסט מצד אחד, והיסוד הריאלי – העם והמולדת, מצד אחר. הניתוח שהוצע בספר עם, מולדת וספר מתמודד עם העמדה, שלפיה גם המולדת והעם הם מושגים המסמנים מסומנים רוחניים: העם מכוּנן על ידי מערכת הערכים, והמולדת היא מכלול הטקסטים המכוננים את הקיום היהודי. הספר הצביע על המאבק המתמשך בין מגמת הרחנת העם והמולדת לבין השבתם לקיום הריאלי. בספר שלפנינו, המודחק הריאלי שב אל קדמת הבימה. טענת היסוד של הספר היא כי טקסים וטקסטים מכוּננים על ידי קהילות יהודית ממשיות, ולא על ידי רוחות רפאים. הטקס והטקסט הם מרחבי מאבק על הקיום היהודי. אבל, מאבק זה מתחולל בלב הקיום היהודי הממשי על ידי בני אדם ממשים, שהם בשר ודם, ולא על ידי רוחות רפאים החיים בתוך טקסטים או בספריות. טענות יסוד אלה באות לידי ביטוי בניתוח מפורט, העוסק במשמעותם של טקסים, כטקסטים הנשזרים על ידי בני אדם.

על ההיסטוריה של גרמניה וגם על ההיסטוריה של יהודיה נכתבו ספרים ומחקרים רבים מספור. אולם באופן מוזר שני התחומים נחקרו כמעט תמיד במנותק זה מזה, כשתי דיסציפלינות נבדלות. פרופ׳ שולמית וולקוב, מחשובי ההיסטוריונים של גרמניה ויהודי גרמניה, מציעה לנו בספר מרתק זה זווית ראייה חדשה ומקורית: זווית הבוחנת את ההיסטוריה הגרמנית ממבט יהודי. וולקוב פורשת את סיפורן של מאתיים וחמישים שנות היסטוריה – החל במשה מנדלסון ומערכת היחסים המורכבת בין ההשכלה היהודית לנאורות הגרמנית באמצע המאה השמונה-עשרה, עבור בתקופות של תקווה והצלחה וזמנים של אפלה וייאוש, וכלה בחיפוש הדרך של הקהילה היהודית בגרמניה המאוחדת של ראשית שנות האלפיים. הידע הנרחב שלה ותובנותיה פרי עשׂרות שנות מחקר מזוקקים כאן לטקסט מלומד אך נגיש לכול. זה ספר חובה לכל חובבי ההיסטוריה.

הקריאה "שמע" היא בין היתר הדרישה להבין. הוגים מן השורה הראשונה כרב סעדיה גאון, רבינו בחייא אבן פקודה ורמב"ם עשו מאמץ עליון להבין את "ה' אלוהינו ה' אחד". אולם, ניסיון זה היה נושא למחלוקת עזה מצד מתנגדים מן המחנה האמוני ומצד פילוסופים. כתוצאה מעימות זה נדחק העיון בייחוד ה' לתולדות הרעיונות. החיבור שלפנינו הוא ניסיון לחדש את העיון המטאפיזי בייחוד ה', תוך התדיינות עם ההתנגדויות הללו. הספר מציע הנהרה של "שמע" הנאמנה מצד אחד למקורות היהודים המכוננים, ומצד שני מקיימת דיאלוג עם ההגות המודרנית. הודות להנהרה זו ניתן להמיר את המחלוקת בחברותא רב קולית על אמונת הייחוד.

המאמרים בכרך זה: הלל מאלי | שאריות הפולחן ותורת הקדושה של התנאים עידן פינטו | עולם–משכן–אדם: לתולדותיה של אנלוגיה משולשת בשני חיבורים מן המאה השלוש עשרה ולעקבותיהם בכתבי המקובלים יהודית וייס | פירושו של יצחק דמן עכו על 'פירוש ספר יצירה' המיוחס ליצחק סגי נהור: מחקר ומהדורה חביבה פדיה | על קבלה נטולת הקשר: פרקים בהימחקותה של היצירה הפרובנסלית בחקר הקבלה

הושע פעל בתקופת שקיעתה של ממלכת ישראל, מדמדומי מלכותו הארוכה של ירבעם השני ( 747 – 788 לפני הספירה) ועד סמוך לסוף ימי ישראל, כנראה קודם לכיבוש האשורי (720 לפני הספירה) של שומרון. נבואות הושע מעשירות את ידיעותינו על התקופה הסוערת שבה תוך כעשרים שנה של תככים, מרידות ורציחות התחלפו שישה מלכים, וישראל אבדה. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא. איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.