ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מ ישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

מסע פנים-חוץ מציג גישה חינוכית בין־תחומית, ארגז כלים ומערכי שיעורים שפיתחה המחברת בנושא החינוך היצירתי: שילוב אמנויות בהוראה ובחינוך. הגישה פותחה מתוך ניסיון רב שנים בשדה החינוך, ומערכי השיעורים הועברו לסטודנטיות ולסטודנטים להוראה במכללת סמינר הקיבוצים. הספר מיועד לנשות ואנשי חינוך העוסקים בהדרכה, בהוראה ובהכשרת מורות ומורים. החינוך היצירתי ושילוב אמנויות בהוראה מאפשרים ללומדות וללומדים לצאת למסע דו־כיווני: פנימה אל עצמם, והחוצה אל הטקסטים התרבותיים והאקדמיים. הספר מתאר תהליך חניכה באמצעות צבע, גזרי עיתון, דבק ופלסטלינה, ובשילוב מדיטציה, כתיבה, קריאה והמחזה, בידיעה שהמורות והמורים לעתיד חשוב שיתנסו מקרוב במעיינות היצירה. "מדובר בפנינה חינוכית. זהו ספר מאוד לא שגרתי עם המון הבנה פדגוגית, יצירה מאוד מעניינת, המבוססת על חוכמת השטח והרבה ניסיון." - פרופ' ענת זהר, ביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

הריקוד הזוגי טומן בחובו אוצרות של ידע המעידים על הקשר הזוגי, על אפשרויות לשינוי ועל יצירת חוויה של אמפתיה, היכרות, אינטימיות ותשוקה. ספר זה בוחן את המשמעות הפסיכודינמית של תנועת הגוף ומציע תיאוריה פסיכואנליטית מקיפה בטיפול בתנועה ומחול. בחלקו התיאורטי, הספר מעמיק בחקר החשיבה הדינמית וההתפתחותית בטיפול בתנועה ובמחול. הוא מתמקד בטכניקה הטיפולית, העושה שימוש בתנועת הגוף כנתון המאיר תכנים נפשיים שהודחקו או נחוו בגוף במנותק מהמיינד, כדי לייצר בעבורם מרחב לעיבוד והתרה. בחלקו המעשי מוצגת לראשונה פרקטיקה מקיפה לאבחון והתערבות בפסיכותרפיה זוגית בתנועה ומחול. התנועה חושפת את הדינמיקה הגלויה והסמויה ביחסים ומפגישה את בני הזוג עם סיפורי הגוף-נפש זה של זה ועם ביטויים של מיניות, התענגות, יחסי כוחות, תלות, שליטה, תחושה של "חיות" ו"מוות" ועוד. קונפליקטים, צרכים, משאלות בקשר, השלכות, העברות מהילדות והגנות בגוף - כל אלה נדונים, מוסברים בגילומם בגוף, בתקשורת הזוגית וביחסים האינטימיים. הספר שזור בתיאורים מתוך טיפולים ואלה חושפים את הקוראים לחוויות נפש מורכבות ולתהליכים של שינוי המתקיימים בטיפול הזוגי.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

מהי אמנות יהודית־פמיניסטית וכיצד היא תורמת למרחבי האמנות, החברה והדת? הספר ביקורת נאמנה מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופייה, דרכי פעולתה ותרומתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, אשר התפתחה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים בשני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארצות הברית. כמחקר ראשון מסוגו הוא עוסק באופן רחב ושיטתי באמנות זו ודן בביקורתה כלפי המסורת היהודית, ההלכה והמוסדות היהודיים הדתיים. גיבורות הספר הן אמניות מישראל ומארצות הברית המבקרות ביצירתן את הטקסט הדתי, את הממסד הרבני ואת הריטואלים היהודיים. יצירותיהן מנותחות לאור האמנות הפמיניסטית הכללית וההגות היהודית־פמיניסטית ובהשוואה לפרקטיקות אקטיביסטיות, תוך ניתוח ההתקבלות של היצירות ובחינת הדיונים הציבוריים שהן חוללו. הספר מראה כיצד האמנות היהודית־פמיניסטית משמשת סדנה לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת, תוך חתירה תחת הבניותיה הממשטרות וניסיון לעצב אותה מחדש. מה שיכול להיתפס במבט ראשון כפרובוקציה וכמעשה אנטי־דתי, מתברר במבט בוחן ומעמיק יותר כעשייה דתית פנימית המכוונת לתיקון. העיון המשולב באמנות היהודית־פמיניסטית הצומחת בשני המרכזים – ישראל וארצות הברית – מאיר את ההקשרים המקומיים, את ההתפתחויות הדומות והשונות, ואת ההשפעות של הגלובליזם, התפוצתיות וההגירה, על האמנות. הסיפור מאחורי "שחרור האלוהים"

עלילת הרעש נגד היהודים הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, על תיוג היהודי כמייצר רעש ביקום נוצרי הרמוני. מקור העלילה בנצרות המוקדמת, אך רק באלף השני, ובעיקר באירופה המערבית, היא נפוצה והשתרשה. באלף השנים הללו היא חדרה להקשרים תרבותיים רחבים ולדמיון האמנותי של נוצרים ויהודים גם יחד. את ביטויה המובהק של העלילה מזהה המחברת עם נרטיב רב-גרסאות שנוצר בצל עלילות הדם בתקופת הצלבנים, ולפיו יהודים רצחו ילדים נוצרים כדי להשתיק את מזמוריהם "ההרמוניים". המחברת בוחנת את גילומי העלילה והתגובות לה לאורך הדורות עד למלחמת העולם השנייה, בין השאר ביצירות שייקספיר ובאך, ג'ורג' אליוט וריכרד וגנר, ארנולד שנברג ופרנץ קפקא; בציורי מזבח, בקריקטורות, בתיאורי תפילות יהודיות ובסרטים נאציים. הספר מראה כיצד תרמה תפיסת העולם התיאולוגית-האסתטית העומדת ביסוד העלילה להגדרת גבולות התרבות האירופית ולהסגתם. הספר זיכה את המחברת בשני פרסים יוקרתיים: פרס פולונסקי ליצירתיות ומקוריות במדעי הרוח, ופרס קינקלדיי מטעם האגודה האמריקאית למוזיקולוגיה לספר הטוב ביותר במוזיקולוגיה שיצא במהלך 2011.

צליל, דימוי ומרחב הוא קובץ מאמרים המציג כיוונים חדשים ומפתיעים בחקר הפולחן הדתי בימי הביניים. מה הקשר בין הרמוניה מוזיקלית לתפיסת הגאולה? כיצד פנו עיטורי הכנסייה אל קהל נשי? כיצד חיזקו מזמורים ודימויים של כלי נגינה את החוויה של צלבנים ועולי רגל? ‏ ואיך ואיפה יכלו זיכרון יהודי וזיכרון נוצרי להתמזג זה בזה? הספר מגלה כי בימי הביניים התקיימה בשדה האמנות מערכת חוקים ייחודית ומעניינת שהטביעה את חותמה על המאמינים, הנוצרים והיהודים, וכך טיפחה זיכרון תרבותי קיבוצי וחיזקה את הקשר בין הפרט לקהילה. המאמרים שלפניכם מבקשים לבחון, באמצעות סקירתם של מוטיבים בטקסטים, במוזיקה, בטקסים ובאמנות החזותית, כיצד נבנו הנרטיבים של קבוצות בחברת ימי הביניים בארץ הקודש ובאירופה, וכיצד עוצב הזיכרון התרבותי, המקומי והאוניברסלי; אילו עקרונות אמנותיים קבעו מה המאמינים בימי הביניים צריכים לשמר בזיכרונם ואיך תפיסות דתיות משתנות הוטבעו ביצירות אמנות, מפסיפסים ופיסול כנסייתי ועד להגדות של פסח. זהו מקבץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם את עבודתה של קבוצת צליל, דימוי ומרחב במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקבוצה מורכבת מחוקרים בכירים לצד חוקרים בתחילת דרכם, ויחד הם משלבים מומחיות מבוססת עם מחקרים רעננים ופורצי דרך.