לא בנקל ניתן לעקוב אחר דרך הפיתולים של הסופר-האמן ביידיש, שכינה את עצמו 'דער נסתר'. שמו האמיתי היה פנחס (פּיניע) כהנוביץ, והוא נולד בעיר בּרדיצ'ב, ב-1884, ונפטר במאסר, בהיותו חולה-חבוש בבית-חולים לאסירים ב-1950, בימי השׂיא של סופת ההשמדה, שביקשה להכחיד את תרבות יידיש בברית-המועצות – שלוש שנים לפני מותו של סטאלין. מבחר הסיפורים המכונס כאן, על אף היותו לכאורה 'מקרי', כולל את מאפייניה של יצירת הסופר: יש כאן שזירה של סיפורים שנכתבו בזמנים שונים, מהם קצרים ומהם ארוכים, מהם מעלים דמויות מוזרות, ומהם עולים מתוך צירופי-דמיון שונים. ארבעה סיפורים תורגמו כאן לראשונה לעברית, ואילו אחד (הסיפור 'ערופים') תורגם בעבר בידי דֹב סדן. היידיש של דער נסתר קשה לתרגום, תחבירה מיוחד במינו, וכך גם ניגונה. עם זאת, נקל ליהנות מהעשייה האמנותית השונה והמיוחדת של אחד מסופרינו הגדולים. לספר נוספה אחרית דבר מאת המתרגם שלום לוריא, ומלווים אותו איוריו של דוד לוריא.

ווארט און ניגון ניגונים פאר יידישער פאעזיע מיטב היצירה של לייבו לוין, השחקן והמלחין יליד צ'רנוביץ, אחרון הטרובאדורים הגדולים ביידיש. באסופה זו מכונסים רגעי שיא של מפעל החיים של לייבו לוין, יש הקוראים לו "שוברט היהודי": הרבגוניות המתגלה בה חושפת בצלילים את דיוקנו של האפוס היהודי במאה ה-20. עיבודים לפסנתר מאת חנן וינטרניץ

הלשון הערבית הצחה, הכתובה – אַללֻּעַ'ה אלְפֻצְחַא – הייתה מסוף המאה התשע עשרה, בעקבות המפגש עם העולם המערבי והתחלת התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית, למוקד הדיון בקרב אנשי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בעוד שריבוי הניבים הערביים המדוברים והשוני הגדול ביניהם עמדו בסתירה לשאיפת העולם הערבי לאיחוד השורות, הלשון הערבית הכתובה – לשון הקוראן ומורשת תרבותו – הייתה המכנה המשותף של כל חלקיו. אולם לא הייתה זו לשון חיים; לאחר תקופה ארוכה של תהפוכות היסטוריות ושלטונות זרים שעצרו את התפתחותה, היא הייתה לשון מאובנת, חסרת חיים, שלא תצלח לצורכי התקופה המודרנית. הצורך באחדות הלשון מצד אחד והשאיפה למודרניזציה מצד שני הניבו פעילות מאורגנת לחידוש הערבית הכתובה ולהכשרתה ליעדיה. מאז היווסדה בשנת 1932 מובילה האקדמיה ללשון הערבית בקהיר את תהליך חידושה ופיתוחה של הלשון הערבית הכתובה והפיכתה ללשון מודרנית. האקדמיות ללשון הערבית האחרות שותפות לפעילותה. הספר התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים מצביע על הקשר ההדוק בין התפתחות הרעיון הלאומי במצרים לבין התפתחות הלשון הערבית הכתובה החדשה, וסוקר את פעילות האקדמיה בקהיר לאור התמורות ההיסטוריות והחברתיות שהתרחשו בעולם הערבי במהלך המאה העשרים. המחקר מוכיח שהאקדמיה השיגה תוצאות הפוכות מן המטרות שהציבה לעצמה בשאלת הגבולות בין המסורת למודרנה: את מה שביקשה לתקן הנציחה ואת מה שביקשה לשמר שינתה ותיקנה. יחד עם זאת היא מילאה את יעודה והגשימה את שאיפתו של דור מייסדיה: הפיכת הלשון הערבית ללשון מודרנית המשמשת גם ערך לאומי מאחד לעמי העולם הערבי.

שלושה אירועים מחשבתיים שינו את האופי של העולם המערבי; הראשון הוא התנ"ך, שפיתח פילוסופיה לשונית, שראה את העולם כפרי שפה, אינפורמציה יקומית, שפה כבסיס מוסדות אנושיים, ערכים אנושיים, מוסר אנושי. שפה מצווה על האדם אחריות, תחזוק עולמו הלשוני. יהודים הלניסטים, השליחים כמו פאול ויוחנן גרמו למהפכה מחשבתית שנייה; מרדו באחריות זו, טענו שההשגחה נמלכה בדעתה, הקריבה את בנה ישוע לשינוי סדרי עולם, שחרור מאחריות. פאולוס ביטל את משל עץ הדעת, הבדלה בין טוב לרע. הם תקפו את כלי השפה, כאחראית למוות, לגירוש מגן-עדן, כמחמירה על-ידי חוקיה. יוחנן חיפש שפה חומלת. זה נעשה בהשפעת המחשבה היוונית הקוטבית לתנ"ך לשם שחרור מן האחריות המוסרית. לפי שליחים אלו ההשגחה הקריבה את בנה ישוע, צלבה אותו. לפנינו צליבה ראשונה של יהודי, ישוע, למען גאולת העולם מאחריות, ההבטחות של שני השליחים לא התממשו, העולם לא נגאל. מאחר שההבטחות לא התממשו, היה צורך לבטל את שארית השפה, ה'דבר' של יוחנן, שישוע התגלם בו למען לשנות סדרי עולם. גיתה ב"פאוסט", המחיז את תיאולוגיית לותר, החליט לשחרר את העולם מהשארית התנ"כית הלשונית, בבטלו את ה"דבר", את התגלמות ישוע בו. הוא ביטל את השריד האחרון של השפעת התנ"ך, הפילוסופיה הלשונית. למימוש מהפכה שלישית זו, היה צורך בצליבת מיליוני יהודים. לא הספיק לכך צליבת יהודי אחד ישוע. הצליבה הזו של יהודים באה לשם שחרור האדם מכל הסייגים המוסריים, כדי לתת חופש גמור לפאוסט ואדונו מפיסטו. השאלה, האם עדיף אדם לשוני אחראי יותר על עולמו, או נסיגה לשלב קודם בהתפתחות באבולוציה, אדם כוחני, הורס עולם? ספריה הקודמים של רבקה שכטר: מיסטיקה וקיומיות האדם האל אויב קוסמי אושוויץ כממלכת פאוסט עולם נגלה השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי מפיסטו צחק הה, הה קוסמולוגיה ושפה

In this volume, articles on Jewish Warsaw over the centuries cover the history of jewish settelment; Jewish populations in the eighteenth century; the background to the 1790 pogrom; relations with Christians in the early partition period (1795-1861); the acculturation of the nineteenth century; Warsaw as a Yiddish literary centre; Jewish Warsaw before the first world war; the history of the Warsaw ghetto; and Jewish historians Emanuel Ringelblum and jacob Shatzky. Other topics covered include the religious orders and the Jews during the holocaust, and the integration of the Jews in Radom.

The theme of this rich and highly focused volume is Polish perceptions of Jews and Jewish perceptions of Poles from the Middle Ages to the present. Essays by Leszek Kolakowski and Wladyslaw Bartoszewski set the parameters of the debate. Contributors analyse sources ranging from Yiddish folk-songs to Hebrew, Yiddish, and Polish literature to Polish plays, and the discussions range over the entire period. Norman Davies writes on ethnic diversity in twentieth-century Poland, and other essays deal with related political aspects. There is also an important exchange between Stanislaus Blejwas and Shmuel Krakowski entitled ‘Polemic as History'.

איציק מנגר (1901–1969) הוא אחרון המשוררים-הטרובדורים ביידיש, והוא בולט בכוח הרגש שלו, בדמיונו הפורה ובכישרונו להעביר את אלה לקוראי יידיש. סגנון כתיבתו הוא כסגנון דיבורם של היהודים הפשוטים בערים ובעיירות, בשווקים ובבתי המלאכה. השירה היא לו אמצעי ליצירת קשר ישיר עם הקורא, והבלדה היא הסגנון האהוב עליו. מנגר שייך לסוג המשוררים המסוגלים להתעמק בנשמות גיבוריהם ולהוריד את גיבורי התנ"ך מן השמים לארץ, ובכך לקרב אותם לאורח חייהם של העם. השכלתו הכללית ובקיאותו בלשונות ובהיסטוריה מאפשרות לו להכניס עולם שלם לעולמם של קוראי יידיש, לעתים בצורה הומוריסטית או דמיונית. ואף שלא היה מוזיקאי, חוש הקצב שלו ניכר בכל שיריו. חמישים ואחד השירים הכלולים בספר מובאים גם בתרגום לעברית ולאנגלית, כדי להבטיח את עתידם של אוצרות הרוח האלה לדורות הבאים. התעתיק לאותיות לטיניות מאפשר את קריאתם למביני יידיש שאינם מכירים את כתבה.

10,000 איש כבר קראו והתמוגגו! לאמיר הערן גוטע בשורות -שנשמע בשורות טובות- ברכות וקללות ביידיש הוא קובץ ראשון מסוגו המיוחד לפולקלור המפותח מאוד בשפה זו והמעיד על דמיונם הפורה של דוברי היידיש ועל ההומור השנון שלהם. הספר מכיל מאות ברכות וקללות עממיות המעוטרות באיורים משעשעים. הביטויים מסודרים בסדר האלף-בית, וליד כל אחד מהם הביטוי המקביל לו בעברית, באנגלית וברוסית. למען הקוראים המעוניינים להכיר את תוכנה שח הברכה או הקללה אך אינם שולטים ביידיש די הצורך- מובא תרגום מילולי של הביטוי בעברית, באנגלית וברוסית. הנספחים כוללים רשימות לפי סדר האלף-בית של המקבילות בעברית, באנגלית וברוסית עם הפניות לביטויים ביידיש, וכן מפתח המסודר לפי נושאים הספר נפתח במאמר על הברכות והקללות ביידיש, שעד כה כמעט לא זכו לדיון. לאמיר הערן גוטע בשורות מיועד לאוהבי הומור יהודי, ללומדי יידיש, למתרגמים מיידיש לעברית, לאנגלית ולרוסית, לחוקרי שפת יידיש, לחוקרים בתחום הבלשנות ההשוואתית וכן לאוהבי יידיש.

Scholarship on the civilization of Polish Jews has tended to focus on elite culture and canonical literature. Even modern Yiddish culture has generally been approached from the perspective of ‘great works’. This special issue on Jewish popular culture focuses on relatively less explored but historically vital forms of culture that have previously been relegated to the margins of scholarly interest. Most of the articles look at the period before the Second World War, but there are also several studies of the traces of this culture in the contemporary world. The volume is intended to help reconfigure our understanding of Polish Jewish civilization in its true richness and variety.

ספר קורס. הלשון הסינית המודרנית היא השפה הרשמית המשותפת לכחמישית מאוכלוסיית העולם. היא מדוברת ונכתבת ברחבי סין, בטייוואן ובאזורים דוברי סינית בדרום מזרח אסיה. "דקדוק הלשון הסינית המודרנית" הוא ספר מקיף וחדשני המציג את אפיוניה המיוחדים של שפה זו. במסת המבוא על הלשון הסינית מוצגים הן עקרונות ההיגוי ותצורת המילים המהותיים לסינית המודרנית הן שיטת הכתב הסיני המשמשת ברציפות לכתיבת השפה הסינית מאז המאות האחרונות של האלף השני לפסה"נ ועד ימינו. ארבעה עשר הפרקים שבספר מתארים את טיפוסי המשפט בסינית המודרנית ואת אמצעי ההבעה המיוחדים ללשון זו, כגון אופני הבעת היידוע, דרכי מניית שמות העצם, הבעת האספקטים של הפעולה וציון הזמן והמקום. בכל אחד מפרקי הספר מובאים תבניות משפט וקטעי קריאה להדגמת נושאי הדקדוק המוצגים בו. הספר נועד לסינולוגים, לבלשנים, לחוקרי לשונות המזרח, לשוחרי תרבות סין וללומדי השפה הסינית.

'להגאל צריך העולם!' 'באש ובדם. הבא ענש או ישע?' 'עשרה יותרו, יהודים-של-פצעים, שריד-הפליטה של דמים'. שורות אלה – של יצחק לייבוש פרץ, משה לייב האלפרן ואורי צבי גרינברג – הן תמצית של חזיונות קיצוניים ומורכבים, המעלים את השאלה המהותית: האם הקטסטרופה הלאומית והקוסמית הצפויה היא שלב לקראת הגאולה, או שמא היא מבשרת את הכיליון המוחלט? ספר זה מתחקה אחר התמטיקה האפוקליפטית והמשיחית בעולמם של כמה וכמה מן האישים המרכזיים בספרות יידיש – החל בשירתו ביידיש של ביאליק וכלה ביצירתו המגוונת של יצחק בשביס. חלקם היו יוצרים דו-לשוניים, והבנת זיקתם לנושא האפוקליפטי והמשיחי חיונית למיפוי הכולל של כתיבתם. בצורה קליידוסקופית, חופשית ופראית לכאורה שאפו סופרים אלה לפרוס את כל יריעת הנושאים שעמדו במוקד עולמם הרוחני: עמדתם האמביוולנטית כלפי האידאולוגיות המודרניות, אלימות וארוטיקה, יחס המשיכה והדחייה כלפי דמותו המעונה של ישו על הצלב ומעל לכול התחושה החריפה של הרס סדרי עולם. בהקשר זה הרבו לעסוק בדמויות המשיחיות הבולטות בהיסטוריה היהודית: דוד הראובני ושלמה מולכו, שבתי צבי ויעקב פראנק. הגיוון התמטי הרב וחיפושי הדרך האמנותיים אשר מציינים את היצירות הנידונות בספר הופכים אותן לפרק מרתק בתרבות היהודית המודרנית.