These two collections of Yiddish letters date from the second half of the 17th century and are being published here in full for the first time. The opening five-letter collection was archived together with extensive information about three Jews from Hamburg-Altona, who had been arrested and investigated in Copenhagen in August 1666. The second collection consists of eighteen letters exchanged between Hamburg-Altona and Copenhagen in January 1678. They concern the family and business affairs of a range of people, among them some of Glikl Hamel’s relatives, business associates and acquaintances. Together, the two collections provide a wealth of illuminating new details about the economic, cultural, social, and family life of early modern Ashkenazi Jews in Northern Europe, and also shed light on the practice of Yiddish letter-writing at the time. The English section consists of an introduction followed by a synopsis of each letter, while the Hebrew section comprises a transcription of the original texts as well as their facsimile images.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

מכתב לד'אלמבר על התיאטרון (פורסם 1758) הוא חיבור שכתב ז'אן-ז'אק רוסו בתגובה לפרסום המאמר "ז'נבה" ב"אנציקלופדיה", שבו הציע ז'אן ד'אלמבר, מחבר המאמר, לייסד תיאטרון בז'נבה כצעד משמעותי לביסוס הנאורות בעיר. רוסו העריך שכינונו של תיאטרון בעיר מולדתו הקלוויניסטית יביא לקלקול המידות ולהרס המרקם החברתי. ואולם מעבר לכך, רוסו הוביל את הדיון לסוגיה רחבה הרבה יותר – סוגיית התואם הראוי בין הסדר הפוליטי הנהוג בחברה לבין העשייה התרבותית והחיים האינטלקטואליים המתקיימים בה. חיבורו של רוסו דוחס לטקסט קצר ופרובוקטיבי את כל השאלות המרכזיות הנוגעות לקשרים בין יצירה תרבותית לבין פוליטיקה: האם יש להעניק חופש ביטוי מוחלט, ללא שום מגבלות, לכל יוצר בתחום האמנות? האם תכלית היצירה התרבותית היא ביקורת החברה או דווקא הענקת תמיכה לערכים המובילים שלה? האם זה עניינה של המדינה לטפח את האמנויות, ואם כן, האם האמנויות שמתקיימות בחסות תקציבי המדינה צריכות באופן כלשהו לבטא נאמנות לערכי השלטון? ולבסוף, האם אנשי אמנות ויצירה צריכים תמיד להפגין התנהגות מוסרית ללא דופי ולבטא ביצירותיהם את המידה הטובה? תשובותיו המפתיעות של רוסו מזמינות כל קורא לנסח את עמדתו האישית בנושאים אלה.

"הייתי הראשון שהמחיז את הדמיונות והמחשבות החבויות של הנפש... חיברתי באותו זמן כעשרים או שלושים קומדיות, שכולן דוקלמו מבלי שזכו למנחת מלפפונים או לדברים אחרים הראויים לזריקה: הן השלימו את מסלולן ללא שריקות, צעקות או המולות". (מיגל דה סרוונטס, מתוך ההקדמה ל מערכונים ) מערכונים הם מחזות קצרים, מבדרים ומשעשעים המופיעים בקומדיה בדרך כלל בין מערכה אחת לשנייה לצורך גיוון או בידור - זכו לפופולריות רבה לקראת סוף המאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מיגל דה סרוונטס נחשב למחבר מערכונים מחונן ומקורי במיוחד. במרכזם של כל המערכונים עומדים קונפליקטים מוסריים בעלי השלכות חברתיות: תאוות בצע ונישואים בין גבר בא בימים לבחורה צעירה ב הזקן הקנאי ; חוסר נאמנות בין בני זוג ב מערת סלמנקה ; הדעות הקדומות בחברה ב תאטרון הבובות המופלא וב הבחירה לראשות העיר דגנסו ; חיי הבטלה ב הבסקי המתחזה ; ההשפלה האנושית ב הסרסור האלמן ; חוסר יעילותו של המִנהל הציבורי ב השופט הפוסק בדיני גירושים , או מאבק המעמדות ב השומר הדאגן . זה הומור במובן העמוק של המילה, ומפתיע לגלות גם את תפקידה המשוחרר של האשה. ה מערכונים בגרסתם השלמה רואים אור לראשונה בעברית בתרגומו הקולח של מנחם ארגוב. אחרית הדבר מאת פרופ' רות פיין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקרבת אותם לקורא ומדגישה את האקטואליות שלהם גם כיום.

פיגמליון האמן פיסל פסל של אישה, התאהב בפסל, התפלל לוונוס, אלת האהבה, וביקש שתעניק לו אישה כמו הפסל שפיסל. האלה נענתה לבקשתו. בשובו ממקדשה ליטף פיגמליון את הפסל והנערה קמה לתחייה. שתי פנים לסיפורו של פיגמליון על כוחה של אמנות ועל כוחה המחיה של אהבה: יצירת הפסל המושלם וההתאהבות בפסל, והחייאת הפסל. פסלו של פיגמליון מחקה את הטבע בנאמנות רבה כל כך, עד שיצירתו בשלמות יופיה משלה את האמן עצמו להאמין שהפסל כמוהו כגוף חי ויכול להיות לבשר ודם. לפסל אין שם ולא נשמה משלו. התכונה היחידה של הנערה הקמה לתחייה היא הביישנות, סמל הצניעות והטוהר, אישה יפה וטהורה העונה על כל צרכיו של גבר, כזאת שחיפש הגבר הפסל ולא מצא במציאות. ביצירות שהושפעו מהמיתוס זכתה הנערה בשם גלתיאה. בהשראת המיתוס יצר ברנרד שאו מחזה משלו, לא מחזה המגולל את סיפורו של המיתוס. פיגמליון שלו אינו פַּסל אלא פרופסור לפונטיקה, הנרי היגינס, שהתערב כי יוכל תוך שישה חודשים ללמד נערה מוכרת פרחים, אלייזה דוליטל, לדבר כמו דוכסית והכול יחשבו שהיא אכן דוכסית ממוצא מלכותי. מוכרת הפרחים היא חומר הגלם שהפרופסור לפונטיקה משנה והופך לאישה אחרת. הוא זוכה בהתערבות. אבל גלתיאה אינה פֶּסל, אלא אישה חיה, לא האישה שהגבר המעצב ייחל לעצמו. שאו העניק לאלייזה דוליטל אישיות ואופי משלה, אופי של האישה החדשה, עצמאית, משוחררת ושולטת בגורלה.

לאחר שהגיע לשיאי היצירה ביוון ורומי, דעך התאטרון הקלסי ושקע בנמנום במהלך ימי הביניים. למעט מקרים נדירים ביותר, סוגות הקומדיה והטרגדיה נעלמו מעל פני השטח ושרדו רק ככתבי יד במרתפי מנזרים. הקומדיה הלמדנית סוקר את רגעי יקיצתו של התאטרון המערבי הקלסי, אי-אז באיטליה של ראשית המאה השש עשרה. הסקירה מוצגת באמצעות שני כלים המשלימים זה את זה: תרגום והערות פרשניות לשלוש קומדיות איטלקיות מוקדמות, וחיבור מבוא מחקרי. הקומדיות הכלולות בספר רואות אור לראשונה בתרגום עברי, ולכל אחת מהן ערכים היסטוריים ואמנותיים ייחודיים: התיבה (1508) מאת לודוביקו אריוסטו ידועה כ'קומדיה האיטלקית הראשונה' ואף כ'דרמה המודרנית הראשונה', ומשופעת בחכמת חיים ובדמויות שובות לב; הקומדיה של קלנדרו (1513) מאת ברנרדו דוביצי מתייחדת בעלילתה המתוחכמת, בתכנים ארוטיים נועזים ובאמירות פמיניסטיות מפתיעות; קליציה (1525) מאת ניקולו מקיאוולי מכילה אלמנטים אוטוביוגרפיים המשקפים את פרשיית אהבתו של גאון הרנסנס המזדקן לקורטיזנה צעירה.

אסופה זו כוללת כ-400 בדיחות שנונות וביטויים הומוריסטיים ביידיש. האסופה ערוכה על-פי נושאים, 51 במספר, כאשר כל נושא מייצג היבט מסוים בחיי היהודים במאות ערים ועיירות במזרח אירופה; לדוגמה: עניים ועשירים, יהודים וגויים, גנבים, קמצנים, חזנים, בריאות, הומור שחור, בדיחות מפולפלות ועוד. הבדיחות, הקללות העסיסיות והפתגמים מתורגמים לעברית, אנגלית ורוסית. האסופה מלווה באיורים חינניים של נקודא זינגר. בשל כל אלה אפשר לומר שהספר הזה הוא יחיד במינו בחקר ההומור ביידיש.

מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר ו הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

סיפור בלתי ידוע המתאר אירוע של גירוש רוח - 'דיבוק' - שהתרחש בניקלסבורג (מורביה שבמרכז אירופה, היום מיקולוב שבצ'כיה) בשנת 1696 ניצב במרכז הספר. האירוע תועד בדוח עברי שהתפרסם במועד סמוך לו, אך הדוח ביידיש קדומה שנדפס זמן קצר אחריו יוצא נגד קיצורו ו'שקריו', ופורש יריעה רחבה פי כמה ושונה ברבים מפרטיה על מה שהתרחש באותו אירוע מאגי רב משתתפים. הספר צא טמא דן במעשה לעומקו לאורן של הנורמות האופייניות לסוגת 'סיפורי רוח' מאז ראשיתה במאה השש עשרה, עוקב אחר גלגוליו והשפעתו במהלך השנים והדורות הבאים, ומגלה כי שימש דגם-אב לסיפורי דיבוק שנוצרו במאה השמונה עשרה במרחב של יהדות אשכנז. המחברת מזהה את האישים המעורבים באירוע, ועומדת על קרבה משפחתית, חברתית ואידאית של כמה וכמה מהם לשבתאים ולשבתאות. לצד סיפור הרוח נידונה כאן הסוגה הבלתי ידועה והבלתי נחקרת של 'מדריך לגירוש רוח' , ומתפרסם במלואו המדריך בכתב-יד ששימש את מגרש הרוח באירוע המרשים בניקלסבורג. הספר מאיר זווית מרתקת ופחות מוכרת של יהדות אשכנז במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ומציג את משקלה הנכבד של המאגיה בעולמה התרבותי המגוון.