יד ושם הוא הרבה יותר ממוסד הנצחה. במשך עשרות שנים, המוזיאון ההיסטורי של יד ושם הוא אחד האתרים המרכזיים שבהם מעוצב, מוגדר ומונחל סיפור השואה הישראלי למבקרים, לתלמידים, לחיילים ולאישי ציבור מן הארץ ומהעולם. אך כיצד התפתח סיפור זה? אילו ערכים, מסרים ופרשנויות ביקשו יוצרי התערוכות להנחיל לציבור? וכיצד השתנה הזיכרון לאורך השנים? בספר זה נבחנת התפתחותן של התערוכות ההיסטוריות ביד ושם, מראשית הרעיונות להקמת המוסד בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד פתיחת המוזיאון החדש בשנת 2005. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף וחשיפת חומרים נדירים מנתח הספר את האופן שבו עוצבו והוצגו סוגיות מרכזיות בזיכרון השואה: דמות הקורבן, ייצוג הנאצים, מושג הגבורה, ההתנגדות היהודית, מקומה של הציונות ולקחי השואה בחברה הישראלית. זהו מבט מקורי על התערוכות ההיסטוריות ביד ושם כמערכת סמלית, תרבותית ופוליטית המשקפת את התמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה, בזהות הלאומית וביחסה של החברה הישראלית לעברה. הספר מנתח תהליכי אוצרות וזיכרון ומציג כלי מחקרי חדש להבנת האופן שבו מוסדות זיכרון מעצבים תודעה היסטורית ומשפיעים על עיצוב זהות קולקטיבית. כך מברר הספר כיצד הופכת השואה מאירוע היסטורי לנרטיב לאומי – ומה מלמד נרטיב זה על החברה הישראלית.

בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

Polin , established in 1986 by the Institute for Polish-Jewish Studies, has acquired a well-deserved reputation for publishing authoritative material on all aspects of Polish Jewry. Contributions are drawn from many disciplines—history, politics, religious studies, literature, linguistics, sociology, art, and architecture—and from a wide variety of viewpoints. Polin is published by the Littman Library of Jewish Civilization. It is sponsored by the Institute of Polish–Jewish Studies, which is an associated institute of the Oxford Centre for Hebrew and Jewish Studies and of the Department of Hebrew and Jewish Studies, University College London, and by the American Association for Polish–Jewish Studies, which is linked with the Department of Near Eastern and Judaic Studies, Brandeis University.