הקהילה היהודית בקובה - היסטוריה וזיכרון מורכב מפסיפס של קטעי תיעוד בעל פה המשחזרים את קורותיה של קהילה יהודית שנוצרה באי טרופי בשולי ההגירה היהודית לארה"ב. באמצעות העדויות הקורא נחשף לתהליכי הגירה, להתמודדות עם קשיים כלכליים וזעזועים פוליטיים, לתפקידה הפרדוקסלי של קובה כארץ שדחתה את פליטי הסנט לואיס, אך נתנה מקלט ארעי לאלפי יהודים בתקופת השואה, לניצחונה האידאולוגי של הציונות, ולדרמה של הגירוש מגן העדן הקובני בעקבות המהפכה של פידל קסטרו.

בספרו האוטוביוגרפי הציג גרשם שלום את תולדות חייו כתנועה חד-כיוונית מברלין לירושלים, שהונעה על ידי אידאולוגיה ציונית. בניגוד לנרטיב זה הוא עמד, למעשה, בקשר קרוב אל גרמניה ואל התרבות הגרמנית מעלייתו לפלשתינה ב-1923 ועד למותו בירושלים ב-1982. בשנות העשרים והשלושים היה שלום חלק מעולם התרבות העברית התוססת בברלין; קשר זה ניתק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאורעות השואה היו טראומה אישית וקולקטיבית בעבור שלום, וסימלו נקודת מפנה בחייו. בכל זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לשוב לגרמניה לביקורים קצרים וארוכים. משנות השישים ואילך מילא שלום תפקיד מרכזי עבור דור של אינטלקטואלים צעירים דוברי גרמנית בהציבו אלטרנטיבה מוסרית לדור האבות המושחת. עבור שלום עצמו "חזרה" זו לגרמניה הייתה תוצר של תהליך ארוך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו. על סמך מגוון תעודות נדפסות וחומר ארכיוני לא מוכר עד כה נחשף בספר זה לראשונה סיפור חייו של גרשם שלום בין שני הקטבים התרבותיים המרכזיים שליוו אותו תמיד – ירושלים וברלין.

פולנים ויהודים – שני עמים אשר תולדותיהם משולבים זה בזה. הם הכירו זה את זה היכרות אינטימית אך עם זאת היו מרוחקים ונבדלים, הם ידעו תקופות של קירבה לצד שנים של עוינות ואנטישמית, אשר הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופת הכיבוש הנאצי. השואה והיעלמותה של יהדות פולין ממרקם חייה של החברה הפולנית, ומדיניות השלטון הקומוניסטי שהתבסס בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעו במשך עשורים ארוכים על ההיסטוריוגרפיה של יהודי פולין. היסטוריונים יהודים, בני הדור שחווה את הקריעה והחורבן, בחנו את ההיסטוריה של יהודי פולין מתוך פרספקטיבה של שני הקטבים שהכירו מקרוב: הפריחה הגדולה שלפני השואה והריק הנורא שבא בעקבותיה. אי לכך, נוכחותה של השואה בחקר יהודי פולין במיוחד בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הייתה בולטת במיוחד. ספר זה יוצא מנקודת מוצא שונה. מטרתו אינה להביא תמונה מקיפה על תולדות יהדות פולין שחרבה, אלא להתמקד בזווית שזוכה לטיפול חלקי בחקר ההיסטוריה היהודית-פולנית - היבט הקיום המשותף: ההשפעות ההדדיות, החיכוכים והעוינות, הזיכרון ההיסטורי המשותף. אי לכך המחקרים שכונסו בספר הזה מתמקדים בזווית היהודית של המפגש היהודי-פולני לאורך הדורות.

גם לאחר 70 שנים לאחר תום הכיבוש הגרמני סוגיית שואת יהודי הונגריה לא יורדת מעל סדר היום. בעזרת מכתבים רבים ויומנים בני הזמן, חלקם נחשפים כאן לראשונה, ובעזרת פרוטוקולים של משפט קסטנר ומשפטים נוספים, משרטטת המחברת את ניהול עבודת ההצלה בהונגריה בידי שניים ממוביליה: ד"ר ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, ומשה קראוס, מנהל המשרד הארץ־ישראלי בבודפשט. קראוס התנגד לדרכו של קסטנר, שעיקרה הצלת יהודים בשיתוף פעולה עם הגרמנים, ויצר בכישרון ובתחכום דרך הצלה אלטרנטיבית, מפתיעה בהיקפה ובתוצאותיה, וחפה מהכשלים המוסריים שאפינו את דרכו של קסטנר, ואשר נחשפו בהרחבה במהלך משפט קסטנר. ואולם, דרכו של קראוס לא זכתה לגלוי נאות בהיסטוריוגרפיה של התקופה אלא להעלמה. ספר זה מבקש לתאר את פועליו ולהביא השלמה חשובה של מעשי ההצלה. המשפט ועד תקופתנו נגזרו על פעולותיו של קראוס אלם והעלמה.

יומנו של ההיסטוריון ד"ר וילי כהן מן השנים 1941-1933, שהוסתר בברלין על ידי קרובי משפחה, הוא מסמך רחב יריעה בהיקפו ובעומק תיאוריו. היומן נכתב מתוך גישה סובייקטיבית, אך גם מתוך ראייה של היסטוריון איש מקצוע. כהן תאר את ההלם הראשוני עם עליית הנאצים לשלטון, את האכזבה העמוקה מהתנפצותם של ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים שהאמין בהם ואשר קרסו לנגד עיניו ואת המעבר של אנשים ממכריו אל 'הצד השני'. מציאות זו יצרה אצלו קונפליקט מתמשך עם הפטריוטיזם הגרמני שהיה חלק מאישיותו והועצם בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. לתיעוד החיים הפנימיים בקהילה היהודית מוקדש מקום נרחב ביומן: המאמצים והפעולות להתמודדות עם השבר הכלכלי כתוצאה ממדיניות השלטון הנאצי; הוויכוח הקשה בין האורתודוקסים לליברלים, בין ציונים ללא-ציונים בעניין יעדי חינוך הדור הצעיר; הרנסנס התרבותי שהתרחש ביהדות גרמניה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, שכהן היה שותף לו בהרצאות שנשא בעירו ובקהילות רבות אחרות בתחומים של היסטוריה יהודית וציונות. טבעת החנק שהתהדקה סביב הציבור היהודי אחרי פוגרום נובמבר 1938 ('ליל הבדולח'), הבידוד שהיה פוגעני אף יותר מהקושי הכלכלי הקיומי, היחסים בין יהודים ולא יהודים בעתות משבר אלה, התקווה כי יש עדיין בעם הגרמני כוחות חיוביים שיתגברו על הרֶשע, והמאמצים הנואשים לצאת מגרמניה לארץ ישראל – באים לכלל ביטוי ייחודי ביומן.

שואת העם היהודי בימי מלחמת העולם השנייה מציבה שאלות נוקבות על מהותה, תבניותיה וערכיה של הציוויליזציה המערבית, זו שאפשרה את רצח העם היהודי והביאה לעולם את מחנות המוות. מן ההוגה היהודי - בן עם הקורבנות - מצופה הבנה באשר למקומו כיהודי בעולם שלאחר השואה. הספר בראשית הייתה השואה מביא קשת רחבה, מגוונת ומקיפה של תגובות הגותיות יהודיות לשואה, ומציע מענים לשאלות של 'צידוק הדין', למשמעות של היות יהודי לאחר השואה ולהתמודדות עם הייאוש והניהיליזם העולים מזיכרון השואה. זיכרון השואה מוצג בספר כצומת מרכזי במפת הדרכים של העולם היהודי בימינו. מצד אחד, מוצגת הספרות ההגותית האורתודוקסית, העושה שימוש בתבניות מסורתיות של צידוק הדין היהודי כדי להתמודד עם בעיות שהשואה מעלה ולהסירן מסדר יומו של הציבור היהודי. מנגד נחשף מגוון של מענים הגותיים המסרבים לראות בשואה חלק מתוכנית ההשגחה האלוהית. חלקם מסרטטים השקפת עולם הומניסטית ולפיה העולם שבו התרחשה השואה אינו נתון להשגחה טרנסצנדנטית; האדם הוא שקובע את גורלו לטוב ולרע. בספר נידונה בהרחבה ההגות המנסה להחזיר לעולם היהודי את אופקיו הערכיים ולהעניק משמעות מחודשת להמשכיות יהודית, למרות הייאוש המבעבע בתשתית עולמם של היהודים. נוסף על העיון הפילוסופי עולות לדיון סוגיות הכרוכות בחינוך ובעיצוב תרבות הזיכרון לשואה, בטקסי הזיכרון ב'יום השואה', ובתכנים של מסעות בני הנוער למחוזות המוות היהודי באירופה.

מסע לארץ האסירים המוגש בזה לקורא נכתב בידי ד"ר יולי (יהודה) מרגולין (1971-1900), ובו הוא מתאר בכישרון רב ובאותנטיות נוגעת ללב את חייו כאסיר בנדודיו בין מחנות עבודה בצפון ברית המועצות בשנים 1940 עד 1945.

ספר זה דן ברגשותיהם של מי שנמנו עם העילית היהודיתֿסובייטית בתקופה הגורלית של מלחמת העולם השנייה ואחריה. העובדה שבזמן המלחמה השמידו הנאצים את רוב יהודי אירופה, וכן שאזרחים סובייטים רבים שיתפו פעולה עם הכובש הנאצי, היכתה את היהודים הסובייטים בהלם. התברר כי למרות עשרים וחמש שנות קומוניזם ומשטר קומוניסטי, האנטישמיות התעצמה מאוד, ואף המשיכה להתקיים גם אחרי המלחמה, הגם שהיתה אסורה על פי החוק. אכזבה נוספת נגרמה להם על ידי מדיניות השלטון הסובייטי, שלא התייחס לשיתוף הפעולה מצד חלקים נכבדים של האוכלוסייה, במיוחד מקרב בני המיעוטים הלאומיים, עם האויב הנאצי. השלטונות אף מצאו לנכון לטשטש במידה ניכרת את הזוועות שזומנו ליהודים על ידי הנאצים. מדיניות זו הביאה לכך שאותה עילית החלה לחדש את קשריה עם היהדות שזנחה קודם לכן, תוך הקפדה על המותר והאסור במשטר הסובייטי. ב"אייניקייט", העיתון הרשמי של הועד היהודי האנטי-פשיסטי, ניתן ביטוי לתחושות היהודים הסובייטים בכלל ושל העילית בפרט. מבין השורות מצאו הכותבים את הדרך לתאר את העובדות המחרידות, ולהפיץ ידע זה ברבים.

במחקר פרובוקטיבי זה טוען אלווין ה' רוזנפלד כי שפע הספרים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, המוזיאונים ואמצעי ההנצחה הציבוריים הקשורים בשואה, גרמו באופן פרדוקסלי לפיחות במשמעות השואה ולהשחתת זיכרונה. הוא מנתח מגוון רחב של אירועים ושל תופעות תרבותיות, דוגמת ביקורו של הנשיא רונלד ריגן בבית הקברות הגרמני בביטבורג ב-1985, הסילופים בסיפורה של אנה פרנק, והאופן שבו תוארה השואה על ידי אמנים ובמאים דוגמת ג'ודי שיקגו וסטיבן שפילברג. רוזנפלד סוקר את הכוחות התרבותיים שגרמו לפיחות בערכה של השואה כפי שהיא נתפסת על ידי הציבור הרחב. הוא מעמיד כנגדם את ייצוגי השואה המפוכחים של עדים דוגמת ז'אן אמרי, פרימו לוי, אלי ויזל ואימרה קרטש. הספר מסתיים באזהרה רבת עצמה מפני התוצאות האפשריות של "קץ השואה" במודעות הציבורית.

Prof. Dov Levin was one of the first researchers who recognized the value of recording oral history as one of the primary sources for understanding the events of the twentieth century. This book includes brief summaries of 611 interviews, conducted between 1957 and 2008, that were deposited in the archive of the Oral History Division of the Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Many of the interviews were conducted with Lithuanian Jews, as part of Prof. Levin's important research on the Jews of the Baltic countries in the inter-war period, during the Shoa and under Soviet rule. Other interviews deal with the history of Israel and its culture. Levin's collection of oral histories includes interviews of people from different countries, different social environments, and varied political views, reflecting the wide spectrum of his interests and studies. ספר זה הודפס ע"י הוצאת מאגנס עבור מכון אברהם הרמן ליהדות זמננו.

This volume of Polin is a wide-ranging contribution to the complex history of the Jews in Lithuania and to developing an inclusive national narrative. It deals in depth with the specific character of Lithuanian Jewry; Lithuanian–Jewish relations; Vilna as the focus of Jewish life; the impact of the Soviet and Nazi occupations, and of the post-war Soviet reoccupation; the subsequent slow revival of Jewish life; and recent attempts to investigate the past and to accommodate the legacy of the Holocaust.

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.