בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי עוסק ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל לערביי פלסטין בתקופת המנדט הבריטי תוך התמקדות ביהודי ספרד והמזרח. הספר בוחן את קיומה של תפיסה עצמית בקרב יהודי ספרד והמזרח, שהדגישה את ייעודם ההיסטורי ואת תפקידם המתווך מן הבחינה התרבותית, הפוליטית והחברתית, כמי שביקשו לגשר בין תרבות יהודית לערבית, בין לאומיות יהודית לערבית ובין זהות יהודית לערבית. בחינת יחסים אלה מן הפרספקטיבה של יהודי ספרד והמזרח מאירה באור חדש את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של הציונות, היישוב והקונפליקט היהודי-ערבי. נקודת מבט זו, המציבה את ההיסטוריה המקומית בהקשר של המרחב המזרח-תיכוני והמחברת בין היסטוריה יהודית וציונית להיסטוריה ערבית ופלסטינית, נותנת מקום מרכזי לנרטיב ולקולות שהושתקו הן בתקופת היישוב והן בהיסטוריוגרפיה הציונית. דרך קולות אלה נחשפים בד בבד דפוסים של קִרבה, דו-קיום ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, שאיפה להשתלבות במרחב השמי, תפיסה שונה של הציונות וההתיישבות בארץ, וכן יחסי קונפליקט מתהווים. בבסיס דפוסים אלה, שנבחנו בזירות של מפגש ועימות ועל רקע חציית גבולות של זהות, עומדות הדומוּת והקִרבה התרבותית, האתנית והלשונית של יהודים וערבים, בני הארץ והמזרח.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון. עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להִכנע לקרבניות? איך למזג את “האחריות לזכור” ב”לזכור באחריות”? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה”התכנסות ליום השואה”, אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן. ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

הספר שלפנינו חושף לראשונה את סיפורו הטרגי של “הדור של 1940”, ילידי שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, שחוו כנערים וכנערות, ומאוחר יותר כבוגרים, את המאורעות הקשים של שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים באירופה ובארץ ישראל. בצל זוועות מאורעות מלחמת העולם השנייה והמפגשים הרב-תרבותיים של שנים אלו – הצטברו מתחים ומועקות נפשיות, ורבים החלו לסבול מקשיים נפשיים. חלק התאבדו, וחלק סבלו מחרדות ומסיוטים, ומצאו את עצמם, אם מרצון ואם בכפייה, מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. הספר מתאר היסטוריה חברתית ותרבותית של אותם פגועי נפש ושל תגובת הציבור הישראלי כלפיהם. הוא מתמקד בפרק עלוּם למדי של אותה תקופה, ובכך תורם תרומה של ממש לתיעוד ההיסטוריה של מדינת ישראל. הוא גם מאיר לראשונה את הצד האפל של סיפור ההצלחה הישראלי בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

הקשר בין הפואטי לפוליטי באמנות העסיק את האנושות עוד מימי אפלטון ואריסטו. ספר זה בוחן את התנודות הפואטיות ביצירתה הספרותית של נעמי פרנקל (2009-1918) ובודק את האופנים שבהם התנודות האידיאולוגיות של פרנקל מיוצגות בתנודות הפואטיות בטקסטים הספרותיים שכתבה ומקדימות את המהפכות האידיאולוגיות בחייה. במה מתייחדת הפואטיקה של פרנקל בהשוואה לפואטיקה של בני דורה ולספרות הישראלית בכללותה? כיצד תורמת ההצלבה בין הפואטיקה לפוליטיקה לדיון ומדוע היא בלתי נפרדת ממנו? באמצעות מיזוג בין שיטות פרשניות שונות נחשף המרקם התרבותי הרב-שכבתי שבו פועלים זה לצד זה היוצר, היצירה ומרחב פרשנויותיה. יצירתה של נעמי פרנקל, וכן סיפור חייה, הם השתקפות ייחודית לאתגרים ולמשברים שחוותה החברה הישראלית בשנות התהוותה. האדם הישראלי שעולה מיצירתה מייצג את הקשת המגוונת של החברה הישראלית על אגפיה השונים. זהו אדם שייצוגיו הבינאריים נעים על ציר הווייתו כאדם חילוני-דתי, שמאלני-ימני ואשכנזי-מזרחי. השזירה של כל אלו בדמות אחת המורכבת מחלקים סותרים הולמת את מורכבות החיים בחברה הישראלית. שֶׁבֶרֶצֶף: תנודות פואטיות ביצירת נעמי פרנקל הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת פרנקל ובו מוצעת קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה. המושג "שברצף" מצביע על רצפים ושברים במסלול ההתהוות הפואטית של פרנקל והוא עשוי לשרת את הדיון על אודות יוצרים נוספים.