ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוֹטוֹמָאן הוא כרוניקה מאת רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. לדברי המחבר, הוא התכוון לכתוב את "רוב התלאות אשר מצאונו בארצות הגוים מיום גְלוֹת יהודה מעל אדמתו עד היום הזה", "את מלחמות מלכי הגוים אשר נלחמו בארץ יהודה וירושלם" "ואת גירושי צרפת וספרד". לפי זה, הוא התכוון לשלב את התלאות שפגעו ביהודים בגולה, ובכללן "גירושי צרפת וספרד", בהיסטוריה של העימות בין מלכי צרפת לקיסרות העות'מאנית על השלטון "בארץ יהודה וירושלים", כלומר על השלטון בארץ ישראל. למעשה זה סיפור, מאורגן לפי סדר כרונולוגי, של אירועים נבחרים מן ההיסטוריה העולמית, דומה במבנה ובתוכן למאות חיבורים שראו אור בזמנו. אלא שבמקרה זה הוא כתוב בעברית מקראית משובחת, ובתור שכזה הוא מיועד לציבור יודע שפה זו ומסוגל להבין אותו ואת הסיבה לכך שדווקא העימות בין מלכי צרפת ובין הקיסרות העות'מאנית נבחר לסמל את ההיסטוריה העולמית. החיבור יוצא לאור במהדורה ביקורתית מבוארת, יחד עם ספר עמק הבכא של אותו מחבר שרואה אף הוא אור: שניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס באיטליה. המהדיר, ראובן בונפיל, הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל מוניטין בינלאומיים בתולדות היהודים בימי הרנסנס.

מה היה קורה אילו נכשלה ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו ב-28 ביוני 1914? אולי לא הייתה פורצת מלחמת העולם הראשונה וכל ההיסטוריה של המאה העשרים הייתה נראית אחרת מכפי שהתרחשה במציאות? מה היה קורה אילו שמרה בריטניה על נייטרליות במלחמות העולם? האם האימפריה הבריטית הייתה מוסיפה להתקיים עד ימינו? האם ייתכן שהיטלר ואווה בראון לא התאבדו בבונקר בברלין, אלא נמלטו והסתתרו בארגנטינה? ואילו ניצחה הארמדה הספרדית את אנגליה בשנת 1588, האם לא הייתה מתנהלת מלחמת אזרחים באמצע המאה השבע-עשרה ואנגליה הייתה מדינה קתולית עד היום? איך הייתה נראית כיום ארצות הברית אילו הקונפדרציה של מדינות הדרום ניצחה במלחמת האזרחים האמריקאית? עוד כהנה וכהנה ספקולציות על רגעים בעבר, שבהם ההיסטוריה הייתה עשויה לפנות לנתיב אחר מזה שבו הלכה במציאות, ממלאות בעשורים האחרונים אינספור דפים בספרות בדיונית ובספרות המחקר. בספר עבר אחר בוחן ההיסטוריון ריצ'רד אוונס בעין ביקורתית את הסוגה הפופולרית הזאת ומנתח את מניעי מחבריה – משעשוע והבעת משאלות לב ועד כוונה רצינית של החוקר להבין לאשורו את המהלך שנבחר באמצעות בחינת החלופות האפשריות. היסטוריה נוגדת-מציאות מדגישה בדרך כלל את יד המקרה באירועים מכריעים ושוללת גישה דטרמיניסטית או טלאולוגית; ואולם ברוב המקרים, טוען אוונס, או שאינה מתקבלת על הדעת או שהיא מייחסת לשינוי אחד השפעות דרמטיות ארוכות טווח בלי להביא בחשבון היבטים קריטיים רבים אחרים במרוצת הזמן שהיו מובילים לתוצאות שונות לחלוטין. לדעתו, תפקיד ההיסטוריון הוא לנסות ולהבהיר את מה שקרה באמת ולא להפריז בהשערות על היסטוריה דמיונית.

הספר שלפנינו חושף לראשונה את סיפורו הטרגי של “הדור של 1940”, ילידי שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, שחוו כנערים וכנערות, ומאוחר יותר כבוגרים, את המאורעות הקשים של שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים באירופה ובארץ ישראל. בצל זוועות מאורעות מלחמת העולם השנייה והמפגשים הרב-תרבותיים של שנים אלו – הצטברו מתחים ומועקות נפשיות, ורבים החלו לסבול מקשיים נפשיים. חלק התאבדו, וחלק סבלו מחרדות ומסיוטים, ומצאו את עצמם, אם מרצון ואם בכפייה, מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. הספר מתאר היסטוריה חברתית ותרבותית של אותם פגועי נפש ושל תגובת הציבור הישראלי כלפיהם. הוא מתמקד בפרק עלוּם למדי של אותה תקופה, ובכך תורם תרומה של ממש לתיעוד ההיסטוריה של מדינת ישראל. הוא גם מאיר לראשונה את הצד האפל של סיפור ההצלחה הישראלי בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

בעקבות מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים הוא מדריך סיורים ייחודי המשלב בין תיאור הקרבות לשחרורה של העיר, ובין תיאור מפורט של מסלולי הסיורים המזמנים היכרות מקרוב עם אתרי הקרבות. ספר זה מתאר את הרקע לפרוץ מלחמת ששת הימים, ומציע לקוראים ולמטיילים הצעות לסיורים בעקבות משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים: החטיבה הירושלמית, חטיבת הראל, חטיבת הצנחנים וחיל האוויר. הספר סוקר בתמציתיות את קורות מלחמת העצמאות בירושלים וסביבתה ואת המציאות הביטחונית של ירושלים החצויה (1967-1948) על תופעותיה הייחודיות: “הקו-העירוני” ו”מובלעת הר הצופים”. הספר כולל חמישים מפות: מפות רקע, מפות קרב ומפות סיור, המופיעות בצמוד למפות הקרב, באופן המאפשר למטייל להתוודע אל פרטי הקרבות בתוך תבנית הנוף ופני השטח כפי שהינם היום. תיאור כל אחד ממסלולי הסיור המומלצים מאפשר למטיילים להכיר מקרוב את הקרבות שאירעו לאורך המסלולים, לרבות התכנונים, גילויי הדבקות במשימה, אומץ הלב, התושייה וחירוף הנפש, כמו גם את הטעויות שאירעו בסערת הקרב. כמו כן מתוארים מבנים ואתרים בעלי חשיבות היסטורית, המצויים לאורך המסלולים. כותבי הספר היו שותפים פעילים בחלק מהאירועים המוזכרים בו, וכך הצליחו להעביר לקורא ולמטייל באורח חי ואישי את רוח התקופה ואת מוראות המלחמה. אוהבי ירושלים והמבקשים להכיר פרק חשוב זה בתולדותיה, כמו גם אנשי חינוך ומי שמבקש להתחקות אחר אתרי מורשת קרב – ימצאו עניין רב בספר זה.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה , ספרו של ד”ר נעם חדד , מציע הבנה חדשה ופורצת דרך של המחשבה הפוליטית הציונית־דתית לגווניה. הספר מפקיע את הדיון במאפייניה וביסודותיה של האידאולוגיה הציונית־דתית מן ההשקפה הרווחת, הן בשדה המחקר והן בשיח הציבורי, ומציג לראשונה ניתוח המערער על הדיכוטומיה המקובלת שבין דת וחילון. הספר דן בהרחבה בזהותה של הציונות הדתית כפי שהתגבשה לאורך כמעט יובל שנים על בסיס הדיכוטומיה המודרנית הזו, וכן במקומם של ארץ ישראל ושל הצבאיות המודרנית והלכי הרוח המיליטריסטיים שהתפתחו עם השנים בפוליטיקה הציונית־דתית. הספר נשען על מחקר עומק ייחודי בהיקפו של השיח הציוני־דתי מאז מלחמת ששת הימים ועד מבצע צוק איתן, שמאיר את הציונות הדתית באור חדש.

These two collections of Yiddish letters date from the second half of the 17th century and are being published here in full for the first time. The opening five-letter collection was archived together with extensive information about three Jews from Hamburg-Altona, who had been arrested and investigated in Copenhagen in August 1666. The second collection consists of eighteen letters exchanged between Hamburg-Altona and Copenhagen in January 1678. They concern the family and business affairs of a range of people, among them some of Glikl Hamel’s relatives, business associates and acquaintances. Together, the two collections provide a wealth of illuminating new details about the economic, cultural, social, and family life of early modern Ashkenazi Jews in Northern Europe, and also shed light on the practice of Yiddish letter-writing at the time. The English section consists of an introduction followed by a synopsis of each letter, while the Hebrew section comprises a transcription of the original texts as well as their facsimile images.

Sephardi identity has meant different things at different times, but has always entailed a connection with Spain, from which the Jews were expelled in 1492. While Sephardi Jews have lived in numerous cities and towns throughout history, certain cities had a greater impact in the shaping of their culture. This book focuses on those that may be considered most important, from Cordoba in the tenth century to Toledo, Venice, Safed, Istanbul, Salonica, and Amsterdam at the dawn of the seventeenth century. Each served as a venue in which a particular dimension of Sephardi Jewry either took shape or was expressed in especially intense form. Significantly, these cities were mostly heterogeneous in their population and culture—half of them under Christian rule and half under Muslim rule—and this too shaped the Sephardi world-view and attitude. While Sephardim cultivated a distinctive identity, they felt at home in the cultures of their adopted lands. Drawing upon a variety of both primary and secondary sources, Jane Gerber demonstrates that Sephardi history and culture have always been multifaceted. Her interdisciplinary approach captures the many contexts in which the life of the Jews from Iberia unfolded, without either romanticizing the past or diluting its reality.