בעקבות מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים הוא מדריך סיורים ייחודי המשלב בין תיאור הקרבות לשחרורה של העיר, ובין תיאור מפורט של מסלולי הסיורים המזמנים היכרות מקרוב עם אתרי הקרבות. ספר זה מתאר את הרקע לפרוץ מלחמת ששת הימים, ומציע לקוראים ולמטיילים הצעות לסיורים בעקבות משחררי ירושלים במלחמת ששת הימים: החטיבה הירושלמית, חטיבת הראל, חטיבת הצנחנים וחיל האוויר. הספר סוקר בתמציתיות את קורות מלחמת העצמאות בירושלים וסביבתה ואת המציאות הביטחונית של ירושלים החצויה (1967-1948) על תופעותיה הייחודיות: “הקו-העירוני” ו”מובלעת הר הצופים”. הספר כולל חמישים מפות: מפות רקע, מפות קרב ומפות סיור, המופיעות בצמוד למפות הקרב, באופן המאפשר למטייל להתוודע אל פרטי הקרבות בתוך תבנית הנוף ופני השטח כפי שהינם היום. תיאור כל אחד ממסלולי הסיור המומלצים מאפשר למטיילים להכיר מקרוב את הקרבות שאירעו לאורך המסלולים, לרבות התכנונים, גילויי הדבקות במשימה, אומץ הלב, התושייה וחירוף הנפש, כמו גם את הטעויות שאירעו בסערת הקרב. כמו כן מתוארים מבנים ואתרים בעלי חשיבות היסטורית, המצויים לאורך המסלולים. כותבי הספר היו שותפים פעילים בחלק מהאירועים המוזכרים בו, וכך הצליחו להעביר לקורא ולמטייל באורח חי ואישי את רוח התקופה ואת מוראות המלחמה. אוהבי ירושלים והמבקשים להכיר פרק חשוב זה בתולדותיה, כמו גם אנשי חינוך ומי שמבקש להתחקות אחר אתרי מורשת קרב – ימצאו עניין רב בספר זה.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

פרופ’ אליעזר שביד הוא בכיר ההוגים היהודים בישראל, חוקר המחשבה היהודית לדורותיה, חתן פרס ישראל, מורה ומחנך לרבים. היה לוחם פלמ”ח, מכונן חקר המחשבה היהודית המודרנית באוניברסיטה העברית, ממקימיו של “מכון כרם” לחינוך הומניסטי-יהודי ושל “מכון שכטר ללימודי היהדות” המסורתי. מחקריו שוזרים עיון פילולוגי וספרותי מעמיק ברובדי ספרות ותרבות עם אינטואיציה הגותית וחינוכית יוצרת. הגותו מניחה תשתית לקיום היהודי והכלל-אנושי בזמננו ולהתמודדות עם רבות מסכנות העידן הפוסט-מודרני. היא נשענת על חוכמת הדורות ובריתם עם אלוהיהם, ועל אחריות חברתית, לאומית ואוניברסלית. בכך הוא ממשיכם של ההוגים-ה”נביאים” בני המאה הקודמת, ובראשם חיים נחמן ביאליק, אהרן דוד גורדון והרמן כהן. עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד מעניק מבט כולל וביקורתי על יצירתו האינטלקטואלית של ענק רוח, פרי מחקרם והגותם של תלמידות ותלמידים, עמיתות ושותפים לדרך. הם שואלים עם שביד את שאלות הקיום, מבקשים לפלס עמו ובעקבותיו נתיבים בדרך הרוח ובדרך החיים.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

המאמרים בכרך זה: נועם מזרחי | שיר עולת השבת האחת עשרה: צורה ספרותית ותוכן פרשני טניה ורטמן | 'וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק': דירוג רגשי האהבה אצל רמבם ומקורו אצל אלע'זאלי יהודית וייס | הקבלה בגרונה במאה השלוש עשרה: עזריאל ורמב"ן, הערכה מחודשת ציפי קויפמן | ר' ברוך ממז'יבוז' ושושלת מז'יבוז' תקצירים באנגלית

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה , ספרו של ד”ר נעם חדד , מציע הבנה חדשה ופורצת דרך של המחשבה הפוליטית הציונית־דתית לגווניה. הספר מפקיע את הדיון במאפייניה וביסודותיה של האידאולוגיה הציונית־דתית מן ההשקפה הרווחת, הן בשדה המחקר והן בשיח הציבורי, ומציג לראשונה ניתוח המערער על הדיכוטומיה המקובלת שבין דת וחילון. הספר דן בהרחבה בזהותה של הציונות הדתית כפי שהתגבשה לאורך כמעט יובל שנים על בסיס הדיכוטומיה המודרנית הזו, וכן במקומם של ארץ ישראל ושל הצבאיות המודרנית והלכי הרוח המיליטריסטיים שהתפתחו עם השנים בפוליטיקה הציונית־דתית. הספר נשען על מחקר עומק ייחודי בהיקפו של השיח הציוני־דתי מאז מלחמת ששת הימים ועד מבצע צוק איתן, שמאיר את הציונות הדתית באור חדש.

These two collections of Yiddish letters date from the second half of the 17th century and are being published here in full for the first time. The opening five-letter collection was archived together with extensive information about three Jews from Hamburg-Altona, who had been arrested and investigated in Copenhagen in August 1666. The second collection consists of eighteen letters exchanged between Hamburg-Altona and Copenhagen in January 1678. They concern the family and business affairs of a range of people, among them some of Glikl Hamel’s relatives, business associates and acquaintances. Together, the two collections provide a wealth of illuminating new details about the economic, cultural, social, and family life of early modern Ashkenazi Jews in Northern Europe, and also shed light on the practice of Yiddish letter-writing at the time. The English section consists of an introduction followed by a synopsis of each letter, while the Hebrew section comprises a transcription of the original texts as well as their facsimile images.

Sephardi identity has meant different things at different times, but has always entailed a connection with Spain, from which the Jews were expelled in 1492. While Sephardi Jews have lived in numerous cities and towns throughout history, certain cities had a greater impact in the shaping of their culture. This book focuses on those that may be considered most important, from Cordoba in the tenth century to Toledo, Venice, Safed, Istanbul, Salonica, and Amsterdam at the dawn of the seventeenth century. Each served as a venue in which a particular dimension of Sephardi Jewry either took shape or was expressed in especially intense form. Significantly, these cities were mostly heterogeneous in their population and culture—half of them under Christian rule and half under Muslim rule—and this too shaped the Sephardi world-view and attitude. While Sephardim cultivated a distinctive identity, they felt at home in the cultures of their adopted lands. Drawing upon a variety of both primary and secondary sources, Jane Gerber demonstrates that Sephardi history and culture have always been multifaceted. Her interdisciplinary approach captures the many contexts in which the life of the Jews from Iberia unfolded, without either romanticizing the past or diluting its reality.

פרופסור שרגא אברמסון ז"ל היה החוקר החשוב בדורו בתחום של ספרות הגאונים ומורם של מרבית העוסקים בתחום זה בדור שלאחריו. ספר זה הוא האוסף השלישי של מחקריו העוסקים בתקופת הגאונים, והוא מצטרף לשני האוספים הקודמים, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים (תשכ"ה) ו עניינות בספרות הגאונים (תשל"ד), הידועים כספרי חובה לכל המתעניין בתקופה מכוננת ומרתקת זו. הוא מכנס מחקרים שפרסם פרופסור אברמסון בחייו שלא נכנסו לשני קובצי מחקריו הקודמים יחד עם כמה מחקרים שנמצאו בעזבונו. המאמרים הכלולים בו עוסקים בנתחים שונים של ספרות הגאונים, ובייחוד ראויים לציון כמה מחקרים המוקדשים לסדר רב עמרם גאון, לאגרת רב שרירא גאון ולספר המקח והממכר של רב האיי גאון.

Truth informs much of the self-understanding of religious believers. Accordingly, understanding what we mean by ‘truth’ is a key challenge to interreligious collaboration. The contributors to this volume, all leading scholars, consider what is meant by truth in classical and contemporary Jewish thought, and explore how making the notion of truth more nuanced can enable interfaith dialogue. Their essays take a range of approaches: some focus on philosophy proper, others on the intersection with the history of ideas, while others engage with the history of Jewish mysticism and thought. Together they open up the notion of truth in Jewish religious discourse and suggest ways in which upholding a notion of one’s religion as true may be reconciled with an appreciation of other faiths. By combining philosophical and theological thinking with concrete case studies, and discussion of precedents and textual resources within Judaism, the volume proposes new interpretations of the concept of truth, going beyond traditional exclusivist uses of the term. A key aim is to help Jews seeking dialogue with other religions to do so while remaining true to their own faith tradition: in pursuit of this, the volume concludes with suggestions of how the ideas presented can be applied in practice. CONTRIBUTORS: Cass Fisher, Jerome Yehuda Gellman, Alon Goshen-Gottstein, Avraham Yizhak (Arthur) Green, Stanislaw Krajewski, Tamar Ross

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.