"אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון ". ברונו שולץ מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה. בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.

הספר הֲנָאָה בוחן את התפקיד החיוני שממלאת הנאה בחיים טובים. המפתח הוא פיתוח סגנון חיים המשלב גישה ואורח חיים. קקס עורך רפלקציה על מקרים היסטוריים ויצירות ספרות, ומלמד אותנו כיצד הספרות היא מדריך טוב יותר מאשר חיפוש אחר תאוריות ועקרונות כלליים שמעסיקים חלק גדול מהמחשבה המוסרית הדאונטולוגית, התוצאתית והקונקרטית העכשווית. בששת הפרקים העוסקים בסגנונות חיים משמיע קקס קול אינדיווידואלי ברור ומיוחד שתענוג לקוראו. הוא בוחן במפורט חיים מהנים של יושרה, רפלקטיביות וניהול עצמי, וחיים אומללים של רומנטיזם, מורליזם ושפע מוגזם, ומסביר מדוע סגנונות חיים אלה ראויים להערצה או מצערים.

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

קרובים נעשו רחוקים בוחן את ייצוגיה הספרותיים של הזיקנה בספרות חז"ל, ומתמקד בעיקר בפערים ובמתחים שבין דימויים אידיליים של זיקנה מחד גיסא לבין המציאויות המורכבות (הגופניות, הנפשיות והחברתיות) של הזיקנה מאידך גיסא. ביצירותיהם השונות של חז"ל ניתן אמנם למצוא אי-אלו קביעות נחרצות על תכונות האופי וסוגי העיסוקים והפעילויות המאפיינים זיקנה "טובה", על הכבוד והיראה שבהם יש לנהוג בזקנים ועל יחסים הרמוניים בין בני דורות שונים, אך בה בעת ספרות זו משופעת בסיפורים ובאנקדוטות המשרטטים את דיוקנה של הזיקנה באופן רגיש ודק אבחנה הרבה יותר. קריאה בסיפורים ובאנקדוטות אלו חושפת, לצד התקווה התמידית לזיקנה ברוכה ובלתי מורגשת, גם את שלל הפחדים והחרדות הכרוכים בתהליך ההזדקנות: מאובדן הכוח הפיזי והמיני ועד אובדן הזיכרון וחדות המחשבה, מדחיקה לשוליים בתוך קהילת לומדי התורה ועד ההפיכה לעול על בני משפחה צעירים יותר. הספר מבקש להראות כי ספרות חז"ל בכלל והתלמוד הבבלי בפרט מתמודדים עם חוויית הזיקנה באופן מורכב ונועז, וכי דיוניהם בנושא מהדהדים לא רק בתוך ההקשר הרחב יותר של ספרויות העולם העתיקות אלא גם עד ימינו.

יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראלים, ש זכרון דברים ו סוף דבר שלו נמנים עם פסגות הפרוזה העברית של כל הזמנים, היה הסופר התל-אביבי ביותר. אין המדובר רק בהיותו תל-אביבי הבקי ברחובותיה ובאחרון שביליה, אלא ביצירת עולם אנושי שכל הווייתו הרוחנית, הנפשית והלשונית, רקום בחבלי שייכות ונביעה ממרחבה. בדומה לפריז של פרוּסט, תל אביב היא חלק מגופם של גיבורי שבתאי. לצד השייכות הזאת למרחב עומד לזכות שבתאי הישג נוסף, נדיר עוד יותר, בלשון הפרוזה שלו, שיצרה רצפים נמשכים וצומחים מתוך חיוניות דיבורית-ישראלית סגולית. לא "זרם תודעה" למינהו אלא דיבוריות הממריאה להיות סגנון מקומי; סוג של מחשבה ושיח הנכנס ויוצא בין יחידים למשפחות ומהם לקהילה הגדולה. הביוגרפיה שכתב עידו בסוק ערה וקשובה לעומקי הזיקה הזאת, הנדירה, בין הסופר שבתאי לבין מקומו – מנסיבות הולדתו דרך בית הוריו במעונות עובדים בתל אביב, והיא בונה, בתנופה רומניסטית משל עצמה, את מהלך התעצבותו והתבגרותו של יעקב שבתאי עד הישגיו הגבוהים ביותר בתחום הרומן. בסוק מיטיב להמחיש את מרקם היחסים העדין והמורכב בין יעקב שבתאי לבין אחיו, המשורר אהרן שבתאי, ובינו לבין אביו ואמו, הנשים בחייו, ילדיו והסופרים שפעלו סביבו, מתוך שפע של מסמכים ורשימות.

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית.

עשרים פרקים , המתפרסם כאן לראשונה בעברית, הוא החיבור הפילוסופי היהודי הראשון שנכתב בימי הביניים. מחברו היה יהודי שהתנצר ואחר כך חזר ליהדות. תרומתו של אלמקמץ למסורת ההגותית היהודית המפוארת של ימי הביניים חלוצית בתחומים שונים: נוסף לחיבור התיאולוגי המקיף היהודי הראשון בערבית הוא כתב גם את פירושי המקרא השיטתיים הראשונים בערבית-יהודית, אחדים מהחיבורים הפולמוסיים הערביים-יהודיים הקדומים ביותר נגד הנצרות ופולמוסים נגד דתות אחרות. את עשרים פרקים כתב במחצית הראשונה של המאה התשיעית. לחיבור תיאולוגי-פילוסופי זה הייתה במשך מאות שנים השפעה ניכרת על עיצובה של המחשבה התיאולוגית והפילוסופית היהודית, אך לימים האפילו עליו חיבורים אחרים, בעיקר אמונות ודעות של סעדיה גאון, והוא הלך ונשכח. העניין המתחדש בתרבות הערבית-יהודית של ימי הביניים, וחשיפתם של אוצרות כתבי היד בגניזות, העלו גם את אלמקמץ מתהום הנשייה. המבוא וההערות לתרגום מאירים את מסגרת ההתייחסות של אלמקמץ וחושפים את המרחב התרבותי היהודי, המוסלמי והנוצרי שבו פעל. לספר מצורפים מבואות והערות מאת שרה סטרומזה.

מקובל לטעון כי המרקסיזם הוא פילוסופיה, אך קרל מרקס הפסיק לכתוב חיבורים פילוסופיים לפני שהגיע לגיל שלושים. בבגרותו כתב ספרי כלכלה, חיבורים בהיסטוריה ובסוציולוגיה וכמובן גם כתבים פוליטיים. ואולם, קשה למצוא בכתבי מרקס הבוגר חיבורים שהוקדשו במיוחד לפילוסופיה. יוצאים מן הכלל בהקשר זה הם ה מבוא ו ההקדמה ל ביקורת הכלכלה המדינית . ה מבוא לביקורת הכלכלה המדינית , שנכתב ב-1857, נגנז ולא ראה אור בחייו של מרקס. הוא שרד רק כטיוטה, אך נותר ניסיונו היחיד של מרקס לנסח באופן שיטתי את הנחות היסוד הפילוסופיות לעיסוקו בכלכלה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה. הוא מוגש כאן לראשונה בתרגום עברי. ה הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית , שראתה אור ב-1859, מכילה דיון פילוסופי משלים ביחסים בין הכלכלה לבין הפוליטיקה וחיי הרוח. זהו הדיון המפורסם, המכיל את המשפט שהפך מאז לסיסמת המטריאליזם של מרקס: "לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא שקובעת את תודעתם". הספר העומד לפניכם, המאגד יחדיו את ה מבוא ואת ה הקדמה , מעניק לקורא העברי גישה נוחה לעקרונות הפילוסופיים העומדים ביסוד מחקריו של מרקס. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגם, טל מאיר גלעדי, הדן בפירוט בעקרונות הפילוסופיים הנפרסים בחיבורים אלו.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

גיליון 70 של כתב העת עומד בסימן התחדשותו של עיון , שנוסד על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן , יוליוס גוטמן וסיני אוקו לפני כשבעים ושבע שנה . בגיליון הנוכחי שאלת היחס בין העתיד להווה היא כאמור מרכזית, ונידונה מזוויות שונות. ברמה המתודולוגית, מטרת הדיון היא להפגיש את העתיד עם אפשרויות של דיבור ומחשבה שיחברו אותו אל ההווה ויחלצו אותו מסד האדישות והמובן מאליו . בפרט, תעלה כאן, בצורות שונות, השאלה: כיצד נכון להמשיג עתיד רחוק שנמצא מעבר למוטת ההשפעה שלנו, בלי להופכו לתסריט אחרית ימים המנותק מההווה? בהקשר זה , עולה גם השאלה על מקומה של תקווה, וכיצד להבין את משמעותה וערכה . ניתן לרכוש מנוי לשנת 2024 דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

"אמנם התורה שופעת בקרבנו וזמינה, אך בלא מעשה אין היא נגלית, ובלא מימוש אין היא מושגת. פשוט אצבעותיך והנה תפסת; התורה אינה מוגבלת לאחד או לריבוי: דבר על אודותיה וכבר פיך מלא" (מתוך "שיחה על אודות ההתמסרות לדרך"). ספר זה מוקדש לתרגום כתביו ולביאור מחשבתו של אחד מגדולי ההגות הבודהיסטית: מורה הזן היפני אֶיהֶי דוֹגֶן, בן המאה השלוש־עשרה. על אודות דוגן, הנחשב למייסד אסכולת הסוֹטוֹ של הזן, נאמר כי ייסד את "דת הישיבה" אשר אינה תרה אחר דבר – אף לא אחר התעוררות. תפיסתו העמוקה והחידתית הציבה אותו כאחת מדמויות המפתח להבנת עושרה וחוכמתה של מסורת הזן היפנית על זרמיה, הנפוצים כיום גם במערב. כפרשן יצירתי לדרך אבותיו וכמורה מחדש לתלמידיו, הצליח דוגן למזג בין מסורות, רעיונות ועקרונות בודהיסטיים מגוונים ולזקק מתוכם דרך דתית עמוקה ויצירתית, לעתים אף חתרנית, שהשפיעה לאין ערוך על יסודות הדעת של תרבות יפן. לספר שני חלקים: שער התרגום ושער הביאור. בשער הראשון תרגומים מן המקור לחיבורים מרכזיים להגותו וכן פרקי פרשנות המוקדשים להסבר על אודות חייו ומחשבתו. שער הביאור הוא פרי חקירה ממושכת בנבכי הספרות הפרשנית הענפה שנפוצה ביפן ובמערב במאות השנים האחרונות, והוא דן במקורות העתיקים לקורותיו של דוגן, בשפתו הדתית ובעיקרון אי-השניות המרכזי לה, בהתמודדותו עם סוגיות הזמן, הלידה והמוות, בתורת הישיבה השקטה שניסח וכן בתפיסתו האתית. בסופו של הספר מופיע לקסיקון קצר לביאור מונחי מפתח בכתביו. בכך מוצע לקהל קוראי העברית עיון מקיף, רב פנים ומעורר מחשבה, בתורתו של אחד מגדולי הגות יפן לדורותיה. ייעוץ מדעי: יעקב רז

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.